היום שבו הים לקח אותי. והחזיר (:
בתקופה הלא שפויה הזו הים נותן לי שפיות. שישי 02.02.24 היה יום שמשי מפתיע אחרי הרבה יותר מדי ימים של גשם, שהרי התחזית המשיכה לספר שיהיה בעיקר גשום, וכך לא ניצלתי את ההזדמנות לצאת להפליג. כל כך רציתי! לשמחתי יכולתי לצאת לחתור. ב 15:00 יצאנו לים. השמש עוד זרחה, הים היה רגוע יחסית, קנאתי במפרשיות הרבות שראיתי בים, הים לחש לי “העיקר שאת פה” הסכמתי איתו (:
אי שם במערב השתרע ענן אימתני, ואני ביקשתי “בוא, בוא לפה, תביא גשם.” כי אם כבר קיאק אז שיהיה הכי גשום שיש, יודעת שהוא יביא איתו רוח חזקה, ומביטה בו כל החתירה להבין עד כמה הוא באמת מתקרב. חתרנו צפונה, כדי לא להיכנס לאזור שבו היו הרבה יאכטות, במטרה להגיע לאזור שבו נוכל לחתור מערבה ואז לחזור עם הרוח והגלים מזרחה למרינה.
קצת אחרי מלון השרון אני כבר מבינה שהענן הזה הולך להכות בנו. דורון המדריך עוצר את הקבוצה, מזהה שהענן אכן מתקרב אלינו, ומורה לכולנו להסתובב ולחתור לכיוון המרינה.
הסתובבתי. הענן התקרב מהר מהצפוי, הגשם המטיר, הרוח עלתה ואני חותרת למרינה! הענן המשיך במלוא האון, הרוח המערבית שהביא איתו עלתה עוד ועוד ועוד והעלתה איתה גלים חזקים ממערב. מד הרוח במגדלור המרינה מספר שהרוח הגיעה ל 34 קשר. ראיתי את דורון חותר חזק קדימה וצעקתי לו: “דורון, חכה לי, קשה לי לחתור מול הרוח הזו”, שכן על מנת להגיע למרינה היינו צריכים לחתור מערבה / דרום מערבה כדי לא להיכנס לגלים החזקים הקרובים לחוף. דורון מיד מאט וחובר אלי. “לחתור, לחתור, בכל הכוח!” הוא מדרבן אותי. “אני חותרת!!!” מאחורָי מלון השרון, מלפנָי רוח שעולה עוד ועוד, גשם שמתחזק (איזה כיף), וגלים שעולים עוד ועוד. דורון ממשיך להמריץ אותי ומשרה בי עוד ביטחון. אין בי פחד, רק נחישות לחתור, לחתור הכי חזק שיכולה. חרטום הקיאק פונה דרומה וכל מאמצי לסובב אותו מערבה עולים בתוהו. הרוח חזקה ממני. “ימינה! ימינה!” צועק לי דורון. חותרת בכל הכוח רק בשמאל, הרוח צוחקת עלי ומפילה את חרטום הקיאק חזרה דרומה. דורון מבין שאני לא מצליחה לסובב את הקיאק, ונקשר אלי. יחד זה כבר יותר קל. מביטה אחורה לראות את ההתקדמות שלנו ומלון השרון עדיין מאחורָי. אנחנו חותרים בכל הכוח מערבה.
ואז זה קורה! גל אימתני עולה מולי ונשבר עלי במלוא עוצמתו. הקיאק שלי מתהפך. אני לכודה בתוכו, שכן החצאית חוסמת את דרכי לצאת ממנו, כולי בתוך המים. מרגע זה פתאום הכל שקט. לא שומעת את הרוח, לא את הגלים. רק הים ואני. כל האטרף שהיה לפני שניה נשאר מחוץ למים. המוח שלי עובר למוד סלואו מושן. הכל קורה לאט, ברוגע אינסופי. שולחת את ידי להגיע ללולאה בקצה החצאית כדי לנתק אותה מהקיאק ולא מצליחה להגיע אליה, הקיאק שלי קשור לקיאק של דורון, והוא מטלטל, נמשך קדימה. אולי אלו היו כמה שניות, אולי הרבה יותר, התחלתי להרגיש שהאוויר נגמר לי. ‘המים לא מאד קרים’ אני חושבת בעודי ממשיכה לחשב את קיצי לפנים. משהו בי הדהד “זהו”. הגיע היום בו הים לוקח אותי. אני עדיין במוד שהכל קורה בסלואו מושן, ברגוע, בשקט של מתחת לפני הים. ואז עוברת בי ברוגע מוחלט המחשבה ‘אוקי (:’ בלי מורא, בהשלמה מתוך ערפול חושים, שהרי אם כבר למות אז שיהיה בים (:
קול מתעקש מהים לוחש לי “החצאית, החצאית” על אדי אוויר, בתוך המים, ברוגע מוחלט, מנסה שוב להגיע לרצועת המשיכה בקדמת פתח החצאית ללא הצלחה, ואז אני מחליקה את היד הצידה ופותחת את החצאית מהדופן.
גופי נפלט לים באחת. ואז הכל קורה פתאום מאד מהר. רעש הרוח, הגשם והגלים חודר לתודעתי. התרגולת היא להחזיק מיד בקיאק, רק שהקיאק שלי קשור לקיאק של דורון והוא מתרחק ממני עם גל שמגיע ומסיט אותו. אין בי פחד אפילו לא לשניה. עוברת למוד ביצוע. המוח מעבד מידע במהירות ומגיב למצב הקיים. גל נוסף זורק אותי על הקיאק של דורון. אני אוחזת בו. דורון עוזר לי להיכנס חזרה לקיאק, ומשחרר את הקיאק שלי מהחבל הקשור אליו. הרוח עולה עוד, ואיתם הגלים. “לחתור! הכי חזק שאת יכולה!” חותרת חותרת הכי חזק שיכולה. חותרת חותרת חותרת מתקדמת שלושה מטרים והרוח הודפת אותי אחורה. כוחי לא עומד לי מול הרוח האיתנה הזו. כבר ניכרת בי ההבנה שלמרינה לא אגיע בחתירה הרוח חזקה ממני. יודעת שחייב להיות פתרון אחר. מוחי תר אחר פתרון ישים. לחכות עד שתרגע הרוח? מי יודע מתי זה יקרה, ועוד מעט כבר מחשיך, לחתור לחוף? הגלים הגבוהים ירסקו אותי. חותרת דרום מערבה ולמרות שכוחי אוזל ממשיכה במלוא המרץ. מלוא המרץ משאיר אותי עדיין מול מלון השרון. מביטה בים ומבקשת ממנו: “החזרת אותי? שמרת עלי? תעזור לי. אני לא מצליחה.”
ואז אני רואה את זה! בין גל אחד למשנהו המיתמר מולי, במרחק של כ 200 מטר זודיאק של צופי ים, “עומדת” במקום. “לסירה!!!” אני צועקת לדורון. לא שומעת בברור את תשובתו וממשיכה “לסירה!!! אנחנו נגיע!!!” דורון נקשר אלי שוב ועוזר לי לחתור מערבה. חותרים יחד במלוא המרץ לסירה.
170 מטר, 130 מטר, 100 מטר, 50 מטר. אנחנו צועקים לבחורים שעל הסירה, דורון מדי פעם מרים משוט, והם לא מבחינים בנו. “עוד עוד לסירה!” אני מתעקשת, מבקשת מהים שהיא תחכה לנו. אחרי דקות ארוכות אנחנו מגיעים 10 מטר ממנה ואז טל מבחין בנו. “אתם צריכים עזרה?” הוא צועק. “כןןןןןןן”. טל עוזר לי להיכנס לזודיאק, דורון משחרר את הקיאק שלי, אני מעבירה את הקיאק לזודיאק נוספת שמגיעה שתיקח אותו למרינה, בכל זאת 31 האגדי, והרי ידוע הוא שבחזרה סופרים קיאקים, לא אנשים (:
הגוף שלי ספוג באינסוף אדרנלין מהחוויה שזה עתה עברתי, ואז אני מבינה למה הזודיאק עומדת במקום. סנונית של צופי ים הפוכה ועליה עומדים ארבעה חבר’ה. מבוהלים, קפואים. באחת אני נזרקת לעולם אחר. עכשיו אני חלק מצוות הזודיאק, הילדה שבי עולצת. הילדה שבגיל 11 הגיעה לצופי ים, ובגלל רופא (מסיפור אחר) שלא ראה ילדה מול עיניו אלא את הקריירה שלו, אולצתי לעזוב. על הזודיאק טל – בחור סביב 20 שמנהל את האירוע, ובחור בכיתה יב’ שעוזר לו. מיד אני הופכת לחלק מהצוות. משתפת אותם שאני סקיפרית ועוזרת להם במה שיכולה. ארבעה נערים.ות בכיתה י’ עומדים על הסנונית ההפוכה. הגשם ניטח במלוא העוז, הרוח משתוללת, הגלים גבוהים, וטל מנחה אותם במקצועיות, וברוגע מוחלט לקפוץ למים ולהפוך את הסירה. הנער החמוד בזודיאק תזזיתי ששואל את טל כל הזמן לקפוץ למים? לעזור להם? וטל ב 100% רוגע עונה “לא.” מנחה אותו לעזור מתוך הזודיאק. הרוגע המושלם של טל, מול כל האנדרלמוסיה סביבנו מרתק אותי. החבר’ה קופצים למים ולאחר מאמץ רב מצליחים להפוך את הסירה. הירכתיים של הזודיאק הקשורה לסנונית ההפוכה, מוטות חזק לתוך המים מה שגורם לכניסת מים לתוך הסירה עם כל גל שמגיע. אני לוקחת את הדלי ומתחילה לרוקן את המים. אחרי כמה דקות הדלי נשמט מידי לים 🙁
לאחר שהפכו את הסירה טל ברוגע ומקצועיות מנחה את החבר’ה על הסירה להרים את התורן. זה לא קל. הגלים, הגשם והרוח במלוא העוצמה. הםן נחושים.ות. אחרי מאמץ לא מבוטל, התורן הורם, כולםן על הסירה, ויאללה מתחילים לנוע למרינה. כולנו ספוגי מים, הגשם והרוח נרגעו וטל מציין “הנה יוצאת השמש (:” הקור מתחיל לתת בי אותותיו, מרגישה שגופי מתחיל לקפוא, קופצת בסירה כדי להניע את השרירים.
בממשה הקיאקים מחכה לי דורון. “דורון, אני בחיים (((:” מגיעה אליו ספוגת מים, הוא שואל אותי דברים, אבל אני רק רוצה למקלחת החמה, עדיין בשוק מכל החוויה הזו, בעיקר מהעובדה שלא פחדתי ולו לשניה אחת.
במוחי מונח לו רגע אחד שלם בו אני מבינה שהים לוקח אותי, ואני חושבת ברוגע: ‘אוקי (:’
למדתי שהעובדה שאני לא פוחדת מהים היא יתרון שכן חוסר הפחד מקנה לי את היכולת להתנהל ברוגע במצבים לא נעימים. אני אשת ים בכל רמ”ח אבריי, ואם כבר למות, אז רק בים. חוכמת הבדיעבד מספרת לי כי היה נכון יותר לצאת לחתור צפון מערב מתחילת החתירה, שכן גם אם הענן נראה רחוק העין מתעתעת, ובפועל הוא הגיע מוקדם מהצפוי. בהנחה שהיינו מגיעים מערבה חצי מייל מהמקום בו היינו, מקום בו הגלים לא נשברים, היה אפשר פשוט לרדת דרום מערב לכיוון המרינה מיד כשנכנסה הרוח החזקה. עכשיו אני גם יודעת שכוחי לא עומד לי מול רוח של 30-35 קשרים בחתירה. אני חותרת כ -9 שנים. אני מגיעה כל בוקר כמעט לחתירה, ויוצאת לים רק אם אני מרגישה שאני ברמה אחת מתחת ליכולת שלי. לא פעם נתקלנו ברוחות חזקות שהפתיעו ובכל הפעמים, גם בגלים גבוהים הצלחתי להגיע למרינה בבטחה. והנה 9 שנים אחרי, אני מתהפכת, עד כה התהפכתי פעם אחד בים צ’ופי בגל של כ 80 ס”מ ברגע בו ממש ריחפתי, לפני כ 7 שנים, מאז חתרתי הרבה מיילים, גם בגלים גבוהים והנה הוספתי עוד התהפכות למניין (:
לא לפחד, להיות בקשר עם הסביבה, לזהות הזדמנויות שהים מביא, והעיקר להנות מהים (:
תודה שקראת (:
סרטון שערכתי מצילומים בגו-פרו על אדי מצלמה.
