מארץ הגודש לאי השפיות.
איש הזהב התקשר אלי ואני תהיתי מה הבשורה שהוא יביא לי הבוקר. הוא סיפר לי על חבר שרוצה לצאת גם לקפריסין והציע שאצטרף לחבר. אני רק רציתי לצאת מהארץ. ללכת לשם. לאיזשהו שם. שהרי דברים שרואים משם לא קורים כאן. והייתי צריכה לראות. להבין. לעצור רגע את הטלטלה העזה בחיי. לתת לי ניתוק מהכל כדי להתחבר שוב. יום רביעי 08:30 בבוקר משחררים חבלים. איש הזהב והצוות בסירה אחת, האוונר (owner) – בעל הסירה, המסיונר ואני בסירת המלכה הקטנה והמטריפה. מפליגים צפון מערבה מכאן. הים שלי הבטיח, הים שלי הביא. בתוכי מהדהד ההדף שספגתי מחבר כמה ימים לפני. הפצע עדיין קצת מדמם ובעיקר מכאיב לי. משאירה אותו על הסיפון של אנאיס שיגליד בשמש. יודעת שהוא יחכה לי כשאחזור. סירה קטנה ומטריפה באורך 27.7 פיט (8.44 מטר), חוצה את קו המרינה ואנחנו יוצאים לים הפתוח. התחזית מספרת שהים והרוח יעלו, ואני שמה מבטחיי בים שיביא לי טוב.
הפלגה בסירה קטנה היא מאתגרת. כל שינוי קטן ברוח ובגלים מורגשים בסירה. שלושה א.נשים. בסירה אחת. מרוּוח על גבול הצפיפות הבלתי נסבלת. התחלנו את הפלגה ברוח מזרחית טובה שאט אט הפכה לצפונית. המסיונר התגלה כמפרשן מומחה. היכולת שלו לנתב את הסירה בהתאם למכות הרוח בצורה מדויקת, הרשימה אותי מאד. הרוח החזקה ומתיחת המפרשים לקצה גרמו להטיה חזקה של הסירה, ששעטה על הים ופילחה את המים בעונג. אני כל כך אוהבת להפליג בסירות קטנות, ועד כה זכיתי לזה רק בהפלגות קצרות על דגם 420, או לייזר. הסירה הקטנה והמטריפה הזו היתה עליית מדרגה. מצד אחד היא מיני בית על המים, מצד שני היא עפה עם הרוח. משתוללת, יוצאת מאיזון בכל שינוי קטן. סירה בגיל ההתבגרות (:
התנאים לא מאפשרים לבשל או להכין ארוחה טובה, ואנחנו מסתפקים באוכל קבצנים. האוונר (owner), והמסיונר פותחים בקבוק וויסקי ושותים לשם שמים. אני לא זקוקה לשינוי תודעה, להיפך. לילה בא ואיתו עוד עליה ברוח. לפתע ההגה האוטומט משתגע, הסירה נזרקת ימינה, שמאלה, וקשה לשלוט בה. הרוח עולה עוד ועוד ואיתה גם הגלים. המסיונר על ההגה, מנסה לייצב אותה, ולמרות שהוא מומחה, חייבים להוריד עומס מהמפרשים שכן הרוח כבר נושקת ל 25 קשרים. הלילה חשוך. ממש. אפילו לא טיפת ירח. המסיונר על ההגה, אני מנסה לצאת מהסירה כדי לעזור לו להשתלט על המפרשים, האוונר (owner) רוצה לצאת לסיפון להגיע לתורן כדי לשחרר את המפרש הראשי. שני החבר’ה שתו וויסקי לפני, ואני תוהה עד כמה הם מפוקסים לתפקד. אני קצת חוששת בעיקר כי הים מאד גבוה, והסירה הקטנה עולה ויורדת על הגלים בעוצמה. שמה מבטחיי בים. האוונר (owner), לובש חגורת הצלה, קושר את עצמו לחבל חיים, ועולה לאט לאט על הסיפון לכיוון התורן. המסיונר על ההגה, משתלט על הסירה. אני מקפלת את החלוץ ומדברת עם נפטון שישמור על האוונר (owner), כשהוא שם למעלה בין הגלים. הכל פתאום הופך להיות בסלאוו מושן. הכל קורה לאט. עוד חבל משוחרר, עוד שחרור של המפרש. לאט. עד שהראשי יורד. האוונר (owner) מאושר. עשינו זאת, השתלטנו על הסירה.
לילה חשוך. אנחנו מותשים אחרי המאמץ הלא פשוט להשתלט על הסירה ברוח ובגלים ולייצב אותה. אני שולחת אותם לישון שהרי אדי הוויסקי עוד זורמים בדמם, ועולה למשמרת לילה. רק אני והים שלי. הלילה המגן עלי מפני כל רע. הרוח שלוקחת אותי קדימה, הרחק מארץ הגודש. הגלים שנותנים לי מקום להטמיע בהם סודותיי. משילה מעלי את הפציעות והחבטות שספגתי בחודשיים האחרונים. החיוך שבי חוזר אלי. החיוך שבלעדיו אני לא יכולה לחיות, מאיר את הלילה השחור, ומפיח בי חיות חדשה. החיוך והתהייה על האחד שהקרין עלי מטובו. באשמורת תיכונה האוונר (owner) מחליף איתי במשמרת הלילה, ואני שערה כמעט 24 שעות מניחה את גופי הלאה בקבינה וישנה עד הבוקר שמביא איתו עוד יום מאתגר על המים. אנחנו כבר מבינים שנכנס ללילה שני בים, ומתארגנים בהתאם. עוד יום של היי על המים, אני כל כל נהנת מההפלגת האקסטרים הזו, מהקירבה לים. מאפשרת למוח לרוץ לכל הכיוונים, לאבד קו מחשבה רציף, לטוות את היעד הבא בחיי. אחר הצהריים המסיונר נושא תפילה, אני מבקשת מנפטון והים והרוח נרגעים. המסיונר מתהדר בנס גלוי בעוד אני מבינה שזה רק הגיוני שתנאי מזג האוויר ישתנו בעיקר כי אנחנו כבר קרובים יחסית ליבשה.
אי שם באישון לילה אנחנו נכנסים למרינה בלרנקה. הסירה של איש הזהב הגיעה כמה שעות לפנינו, והם כבר בשנת הישרים שלהם. הבוקר בלרנקה מקבל אותי בחיוך. יום שישי של התארגנות, מנוחה, שחייה בים, ארוחת ערב ויין טוב לתוך הלילה. שבת בבוקר יום יפה, אני כבר סיימתי עם הקפה, אי שם מארץ הגודש מגיעה ידיעה מדאיגה. אני נושמת עמוק, עושה טלפון ועוד אחד ומבטיחה לעצמי שזה לא יהרוס לי את הניתוק שבאתי להתמסר לו. האוונר (owner) מחליט שהוא נשאר במרינה בעוד איש הזהב מחליט לצאת לקייפ גרקו, מפרץ בקצה האי הקפריסאי, אני יוצאת עם איש הזהב, נספחת לצוות. ההפלגה למפרץ כייפית ממש, רוח טובה, ים מבורך, עונג שבת אמיתי. ניתוק אמיתי מארץ הגודש. בקצה החרטום נכנסת במהותי לעומק הים, מאפשרת לו להתחכך בכאביי, לתת להם מזור. לעת ערב מגיעים למפרץ הצפוני, ואיש הזהב מחליט שנעגון שם ללילה. תוך כדי עגינה אני ננזפת על לא עוול בכפי, מתיישבת בפינה וחושבת לעצמי שגם עם ארבעה מומחים עגינה זה לא דבר פשוט, מזכירה לעצמי שרק לפני כחודשיים יוביוב ואני עשינו זאת שוב ושוב לפעמים בתנאים קשים והצלחנו. כן נקשר לסלעים, לא נקשר לסלעים, רגע בכלל יש פה בויה (מצוף על המים שמועגן לקרקע), הכי טוב להקשר לבויה. הכי טוב להקשר לבויה? זהו, עגנו. אפשר להתעסק במה שחשוב, ארוחת ערב ויין (:
הלילה עובר על כוחותינו בטלטלות שכן לתוך המפרץ נכנס סוואל (גל גיבוע) שמערסל את הסירה ימינה שמאלה. חמשת אנשי הצוות בתוך הסירה ואני בקוקפיט, ישנה באוויר הנעים, הקריר מעט, נושמת ים. ים. ים. חולמת את העתיד לבוא. להתעורר בבוקר במפרץ זה להתעורר לתוך חלום. הנאדרת, זו שהפליגה לאי השכן כמה ימים לפני ויחד הפלגנו למפרץ, מגיעה עם הדינגי ואנחנו יוצאים לסיור רטוב במפרץ. מתקבלת החלטה להפליג למפרץ הדרומי, שמקבל אותנו בים שטוח, שקט. מתמסרת לניתוק מהחיים אי שם בארץ הגודש. בצהרי היום יוצאים לסיור במערה הקרובה עם הדינגי. מקום קסום להפליא, כמו אין מלחמות בעולם. שחיה במים הקרירים מזכה אותי בחופש המוחלט. הים ואני בהרמוניה השמורה רק לנו.
הקור בחזור נותן בי אותותיו ומרעיד כל נים בגופי הרטוב. אני מתענגת על מקלחת חמימה ומוכנה לארוחת הערב בסירה של הנאדרת. ארוחת ערב משובחת בסימן ליל כל הקדושים -האלווין. עייפה פורשת לחרטום, אי שם במזרח עולה ירח. בוקר חדש במפרץ השקט, אנחנו מתפנקים בשחייה במים הנעימים. חלק מחברי הצוות משתעשעים עם הסאפ המתנפח. אני מתרחקת מעט מהסירה רק כדי לגלות שהרוח נגדי בחזור. שוחה נגד הרוח והזרם, המאמץ להגיע לסירה מנקה ממני כל מחשבה, מרוקן את מוחי לשקט מבורך.
מעלים עוגן, מפליגים חזרה ללרנקה, הרוח משחקת איתנו. באה, נעלמת, חוזרת, יורדת. המחשבה שמחר נפליג הביתה מעירה בי את הלא רוצה. את הצריך מול הכמיהה. שלישי פעמיים כי טוב, משחררים חבלים ויוצאים לארץ הגודש. הים שקט, הרוח לא מתעוררת המנוע מטרטר לנו במוח. לעת ערב, אני נכנסת לסירה, מוסיקה באוזניות, קצב בגוף מכינה תוספות לארוחת הערב, הפראית שבי מפיחה בי חיות, ואני רק רוצה למצוא את הכפתור שעוצר את הזמן. לילה שחור ויפה מגלה לנו את הפלנקטון הזוהר על המים. מראה מרהיב ביופיו ומהפנט. הצלמת שאני נכשלת לתעד את היופי המפעים הזה. מתעוררת למשמרת באשמורת שלישית, איש הזהב ואני. עם הנץ השחר משחררים חכות מייחלים לתנובת הים. עוד יום של הפלגה על מנוע, בים שקט בלי רוח לפנינו. התזזיתית שבי מציקה למומחה החבלים בצוות שמלמד אותי קשר א’ וכריכות בקצות החבלים. אני מתמסרת לעשייה, כמו ילדה בטויס–אר–אס שמגלה צעצועים חדשים. נהנת מכל רגע. אי שם במרחק כבר רואים את הארץ המובטחת. מתקתקים סעודה אחרונה והנה כבר שקיעה מול המרינה.
ביקורת דרכונים, סידור, ניקוי ושטיפת סירה. אנאיס מקבלת אותי בהתרגשות ואני נכנסת בין יצועי עם ריח הים מתרפקת על חיבוק שמרכך את החזרה מהאִי של השפיות. יום חמישי פקחתי עיניים, הבטתי סביב, עצמתי אותן שוב וחזרתי בדמיוני למפרץ שהתעוררתי בו לפני שלושה ימים. מתעקשת להישאר שם, בדמיוני קפצתי למים ושחיתי בים המושלם שפינק אותנו. מבטיחה לעצמי שבקרוב אגיע למקום קסום כזה, שוב.
🌊תודה לאוונר (owner) ולמסיונר על חוויה מפעימה בסירה קטנה ומטריפה 41 שעות עד קפריסין.🌊
💫תודה לאיש הזהב על האכפתיות 💫
תודה שקראת (:
