קריצה מן העבר – אליפות ישראל בשיט 2006
אליפות יש ראל בשייט יאכטות 2006. מי זוכר?
אז הנה קריצה קטנה מן העבר…. וסקירה קצרה שכתב גיל תגר כשהיינו יפים וצעירים. התמונות באדיבות הצלם רועי גליץ ו IYC .
חבל שזה נגמר.
מהזווית האדומה של המנוריה ניבטת לה עין צופיה אל שלל המפרשים הססגוניים הפרושים אלי, מקווים לקלוט בדל רוח ולהפיח חיים בגופי היאכטות הבוהקות בצבען הכחול לבן בדרך כלל.
הנשמה דרוכה למשב הרוח הקליל וההמתנה מורטת את הכרסים, משום שאצלנו מנגבים חומוס מסורתי ומקנחים בתאנים שדודו המושבניק שלנו מביא בעונה, וכן גם מחלקים לסירות של חברים תאנים לרוב.
הרוח בשלה, מלחשה בשקט “חכו הנה אני באה”. סבלנות עוד תראו כמה גדולה אני יכולה להיות. והשמש, זו מנידה לה בכאב מבין “אני את מסעי לאופק לא עוצרת אפילו לא מאיטה” וגם לא בשביל אליפות הפורום המכובדת. או אז כמו משום מקום החלה הרוח לנשב, כך החל לו היום האחרון מארבעה ימים של תחרות מדהימה, יום שבת.
אני שואל את עצמי כל פעם מחדש עד להיכן אפשר להגיע עם היאכטות האלו. עד כמה אפשר למרוט את העצבים ואת השערות המעטות שעל ראשי. עד כמה אפשר לעבור כה קרוב לאחרת ולהרגיש את המים ניתזים על פני צוות חולף. אז אי אפשר לתאר את העוצמה של אותם 12 טון הדוהרים להם במים כחולים. מקו זינוק ועד קו גמר זו ריצה מטורפת של תשעה מבוגרים המקפצים כעיזים על סירה בהטיה. על עיניים התלויות בבדל טלטל עצבני לבלי הסר ממנו מבט, שמה תסור הסירה מקו הרוח הנכון. על שקט מתוח ועל עוד המון דברים, למי שלא חווה את החוויה קשה להסביר את ההנאה.
אמרתי בשלב כלשהו לארן שותפי שאני אוהב את זה. אני באמת אוהב להפליג ולא מבין בדיוק למה. מה היא החוויה המסעירה הזו שגורמת לי כל פעם מחדש להתרגש, כמו חתן בחופתו וכמו עוד דברים שקרו לי בחיים בפעם הראשונה. איך זה שעם הרמת המפרשים והדממת המנוע עוברים החיים לסדר אחר, סדר הרוח והגלים. הים בצבע שלעולם אינו דומה למשנהו, אבל בתחרות הרוגע והיופי של הים נדחקים לקרן זווית, ואת מקומם תופס האדרנלין. המנגנון המשומן הזה שנקרא צוות היאכטה עובד כמו מטורף אחוז תזזית. בתיאום מופלא, זה מושך וזה מסובב את ידית הווינצ’ (כננת). אחרים נשענים על המיתר להביאו למקומו במהירות האפשרית. והפסנתרן – כן למי שלא מבין יש בסירה אחד או שניים שתפקידם להעלות את המנור או להורידו. למתוח מיתר ולנגנן על מיתרים וחבלים שונים ומשונים ואז עוד רגע אחד של תזזית והצוות נרגע והיאכטה שלנו מסיימת את הסיבוב ויוצאת בשעטה לעבר יעדה החדש. אט, אט צוברת תאוצה ומנגחת הגלים בכוח אימתני, והיאכטה ליד אובדת לאיטה מאחור ותורמת לנו סיפוק נהדר של תמורה למאמץ. העין צופה אל יתר המתחרים שבקבוצה בחשש מה “איך הולך לאחרים?” אל קו הגמר המקוצר בחוכמה, מגיעים ואת החרטום תוקעים בעוצמה ואז בבת אחת נפלט האוויר מבית החזה. המתח מתפוגג לו במחיאות כפיים לבתיה ה”תותחית” אשר על ההגה, כל אותו היום הייתה לבלי נוע מרוכזת. אורי גל הסקיפר שמביא מהצבא את האווירה ותאמינו לי שאם יש לנו בחיל הים בחורים נהדרים כמוהו עם שקט כזה וסמכותיות של ידע בלי לצעוק, רק על ארן שיתעורר לעשייה במקום לבהות בשלל צבעי היאכטות שמסביב, אז תהיו בטוחים שיש לנו על מי לסמוך. יישר כוח אורי גל, וגם כמובן לאחיו אודי.
