פוסט #3 – התחרות הראשונה באמריקה קאפ
האימפריה הבריטית אומנם שלטה בימים, אבל הם ניסו בכל השטיקים להמנע מתחרות עם היכטה אמריקה.
איך קרה שהינקים הצליחו לגרור את הבריטים לתחרות בעל כורחם? מי היו הגיבורים האמיתיים של הזכיה?
התבוסה של הבריטים הסנובים היתה ציון דרך משמעותי להעברת ההגמוניה בשיט מהעולם הישן לחדש.
לפני חצית האטלנטי אמריקה עברה לבעלות הסינדיקט שכלל 5 טייקונים/שייטים: ג’ון קוקס (קומודור NYYC) ואחיו אדווין קוקס, המילטון ווילקס (סגן הקומודור), קולונל ג’יימס המילטון וחתנו ג’ורג שוּיילר. השלב הראשון היה למנות קפטיין ליכטה. הם מינו את ריצ’ארד (דיק) בראון שהיה המצטיין בצי ספינות הנתבים בסנדי הוק ובנוסף בעל ניסיון ימאי עשיר בחציות אוקיינוסים ומיפוי חופים. אולם הסיבה העיקרית לבחירתו היתה שהוא גדל בעיירה מיסטיק בקונטיקט, שבה צמחו הימאים הקשוחים והמקצוענים ביותר בחוף המזרחי. דיק בראון בחר את סגנו נלסון קומסטוק ועוד 7 אנשי צוות נוספים שהמשותף לכולם שהם גדלו בקונטיקט על סירות דיג רעועות ובים קשה ואכזר. הם היו אנשים פשוטים שלא בחלו בשום עבודה, דיברו מעט ועבדו בלי סוף. הווי מועדוני היכטות עם טייקונים ומעשני סיגרים היה זר להם לחלוטין. המתכנן ג’ורג’ סטירס הצטרף גם הוא לחצית האטלנטי יחד עם אחיו הבכור ג’יימס ואחיינו (ג’ורג’ הקטן).
חצית צפון האטלנטי איפשרה לקפטיין ולצוות להכיר את יתרונותיה וחסרונותיה של אמריקה וללמוד מה צריך לשפר במערכות שלה. כדי לשמור את המפרשים לתחרות החשובה באנגליה, הם הפליגו עם המפרשים שקפטיין דיק הביא מסירת הנתבים בבעלותו מארי טיילור. הם היו קטנים משמעותית בשטחם ממפרשי התחרות, אולם גם איתם אמריקה הגיעה למהירויות מעל 12 קשר ברוחות ממוצעות. אמריקה הדהימה אותם בכל פרמטר – טסה במהירות, גיהצה את הגלים וגם ברוחות חזקות ההגה היה מאוד מאוזן וממורכז עם מינימום גרר. במקביל הם גילו גם את חולשותיה – ברוח קלה היא התקשתה לייצר מהירות בגלל משקלה הגבוה שיועד לסערות באוקיינוס ולא רק לתחרויות סופשבוע ליד המועדון. הצוות היה קטן מידי לתפעול מערך המפרשים ברוח חזקה ויצטרכו לפחות עוד 5 “ידיים” על הסיפון. מערך התרנים עם הונטות (כבלי החיזוק שלהם) היה מדולדל מידי וכמעט התפרק באחת הסערות. המסכן מכולם היה ג’ורג’ סטירס שחטף מחלת ים קשה, הקיא את נשמתו ובקושי שרד את החציה. אחיו ג’יימס טיפל בו במסירות וסעד אותו מידי פעם גם בקוניאק היקר שהוא שדד מבר המשקאות העשיר בסוויטת הבעלים שהיתה נעולה ומחוץ לתחום לצוות. במרחק 80 מייל מלה-האבר הם העלו נתב צרפתי מטונף ורעב לסיפון שהוביל אותם לכניסה המסובכת לנמל. חשיבות הנתב היתה שהוא היה עד למהירות הפנומנאלית והביצועים של אמריקה והפיץ את הסיפור במזחים. ביום 12 ליולי גלשה אמריקה לנמל לה-האבר. הגעתה של יכטה מניו יורק לאחר שחצתה את צפון האטלנטי היה אירוע נדיר ביותר וביחד עם סיפורי הנתב הצרפתי היא משכה אלפי סקרנים ומבקרים מכובדים. השמועות על היכטה אמריקה שהיא “פלא” התעופפו אל הבריטים מעבר לתעלה וחברי מועדון היכטות המלכותי החלו לתהות האם זה היה חכם להזמין את הינקים לביקור…
סטירס הודה לאל שהגיע ליבשה מוצקה ועזב עם אחיו לבקר בתערוכה בלונדון. במקביל הגיעו 3 מבעלי הסינדיקט לאחר שחצו את האטלנטי באונית קיטור מהירה. אמריקה הוכנסה למבדוק היבש שהוזמן עבורה, התחתית הוחלקה לצורך התחרות ונצבעה מחדש, הוחלפו מפרשי העבודה במפרשי התחרות וחוזק מערך התרנים וכבלי התמיכה. בין המבקרים החשובים בספינה היו גם שגרירי ארה”ב לצרפת ואנגליה ועוד טייקונים שהגיעו מהתערוכה הגדולה בלונדון. הסתבר כי התצוגה של ארה”ב בתערוכה היתה מבזה ופשוטה והעיתונות הבריטית לא חסכה שבטה בכתבות משפילות על הינקים. המצגים של רוב המדינות היו מרהיבים ונוצצים וכללו גם יצירות אומנות שמייצגות את מדינתם. לעומתם הביתן של ארה”ב בלט לכיוון ההפוך – התעשיה יוצגה עם מכונות פשוטות ליצור ברגים, סכיני פלדה ארוכים, כמה כוסות יין וסבונים וללא חפצי אומנות שמייצגים את העולם החדש. על רקע הכישלון המהדהד בתערוכה הגדולה, המסר מכל המבקרים רמי הדרג לבעלי הסינדיקט היה שלא יעזו להפליג להתחרות באנגליה. גרינלי, המו”ל של ניו יורק טריביון ביטא את דעת כולם:
The eyes of the whole world will be on you.
You will be beaten, and the USA will be abused, as it has been connected with the exhibition.
חברו ג’ון קוקס (הקומודור) מבעלי הסינדיקט ענה כי הם חייבים להתחרות והם הולכים על זה בכל העוצמה, וגרינלי ענה:
Well, if you do go, and are beaten, you had better not return to your country, ever!
בעלי הסינדיקט היו נחושים להוכיח לבריטים באופן ברור ולנוכח פני העולם שארה”ב הפכה לכוח גלובאלי חשוב והם כעת השולטים בימים. אבל, למרות הכותרות הבומבסטיות וההצהרות על כבוד לאומי, ידעו בעלי אמריקה כי הבריטים שייטים מצויינים ויהיה קשה להביס את היכטות התחרותיות שלהם, ביחוד במים המקומיים עם השרטונות וזרמי גאות ושפל.
בסיום ההכנות והשיפוצים בלה-האבר עלו ג’ון קוקס ואחיו על אמריקה וביום חמישי 31 ליולי בצהרים היא גלשה ברוח מאוד קלה בדרום אנגליה לאורך תעלת Spithead לכיוון Cowes (במפה המצורפת). מולם הופיעה יכטה עם מערך מפרשים מסוג Cutter בשם Lavrock ממועדון היכטות המלכותי RYS. למערך סלופ ומערך קאטר יש רק תורן אחד אלא שלקאטר יש עוד 3-4 מפרשים קדמיים בהשוואה לסלופ עם חלוץ אחד בלבד. קאטר היא לרוב ספינה קלה (50-100 טון), זריזה ומהירה ביותר. הבריטים “כאילו” באו לקדם את פניהם ולהובילם לנקודת העגינה, אולם המטרה האמיתית היתה לבחון את ביצועי המהירות של אמריקה. מכיוון שהרוח היתה קלה ביותר וזרם הגאות הנגדי חזק, אמריקה שטה באיטיות רבה והקאטר לאברוק חג מסביבם בכל הכיוונים כאשר אלפי צופים ממוקמים על החופים הצפוניים של האי ומשקיפים על המחזה. למרות שהיה הבדל גדול בין הספינות, לאברוק ניסתה לחסום את דרכה של אמריקה הכבדה יחסית עם שני תרניה ו- 170 טון. לפתע התחזקה קצת הרוח, השתיים החלו לבצע גלצים וחיתוכים בקדמיות, אמריקה “נורתה” קדימה, חלפה על פני הבריטים, הגיעה ראשונה מול מועדון RYS והורידה עוגן. הינקים לא יכלו למחוק את החיוכים מהפנים.
מיד לאחר הורדת העוגן הגיע Earl of Wilton )קומודור Royal Yachts Squadron) עם סירה קטנה כדי להזמין את הבעלים והקפטיין להתארח במועדון בחוף. אצולת השיט הבריטית מבלה באזור בקיץ וגם התערוכה הגדולה שהחלה במאי היתה כבר לקראת סיום. הבריטים אירחו את בעלי אמריקה וריפרפו סביבם כבלרינות עדינות בשרשרת מסיבות קוקטייל וארוחות ערב דשנות, אבל לא הזכירו אפילו פעם אחת את המילה “תחרות”. ג’ון קוקס היה אדיב וקורקטי מכדי להעלות את הנושא באירועים אלה, אך לאחר כמה ימים של “פסטיבל” נמאס לו והוא החליט לפעול. הוא שלח מכתב בשם המועדון שלו NYYC ובו הוא מציע למועדון המלכותי RYS לבחון את ההבדלים בין הסקונרים של העולם החדש והעולם הישן. לצורך זה הוא מציע לתחר את אמריקה מול כל כמות של סקונרים שמועדון RYS יבחר לתחרות. מסלול התחרות יכלול גם את התעלה הבריטית מחוץ ל- Isle of Wight ובתנאי שהרוח תהיה מעל 6 קשר. בתנאים אלה ניסה קוקס לצמצם סיכונים מרוחות קלות ולמנוע תחרות בלתי שווה עם סירות קאטר זריזות.
התעלה המזרחית בין צפון האי לפורטסמות מכונהSpithead והתעלה המערבית מכונה Solent (מסומנים במפה המצורפת בנפרד). התעלות נראות רחבות מאוד אולם מתחת למים הן מרוצפות בשרטונות חוליים שנודדים ומשתנים עם זרמי הגאות והשפל, שבעצמם יוצרים זרמים בלתי צפויים במים הרדודים. בגלל עובדה זו רצה הקומודור קוקס לצמצם את קטע מסלול התחרות בתעלות ולממש את רובו בים הפתוח. למרות זאת, להתחרות בשיט סביב כל האי זו משימת שגובלת בהתאבדות בלי נווט שמכיר היטב את האזור וזרמיו. לכן, קפטיין דיק בראון חיפש נווט מקומי שיסכים להצטרף אליו לתחרות ולא יהיה סוג של גיס חמישי. בנוסף, היה עליו למצוא 5 אנשי צוות נוספים כדי להצליח לתפעל את אמריקה בתמרונים קצרים ומהירים. למזלו הוא בחר ברוברט אנדרווד, שאיתו היתה לו כימיה מלאה מהרגע הראשון.
בעקבות המכתב של קוקס התלהטה האווירה והעיתונות הבריטית לא החמיצה את ההזדמנות ליצירת דרמה. היא חבטה בשייטים הבריטיים שמתחמקים מדרישת הינקים לקיים תחרות. London Examiner פרסם מאמר מערכת שבו תקף בארסיות את פחדנות אצולת המועדון המלכותי RYS: “חוץ מגרעין קטן של כמאה חברים שמבינים בשיט, רוב חברי המועדון מחזיקים יכטה כי זו אופנה של האריסטוקרטיה להשוויץ ולהתפאר בה. חלקם לא ידעו אפילו לזהות את היכטה שלהם בין היכטות שעוגנות ליד המועדון. הם מזגזגים קצרות רק מול המועדון עם הרבה הנפת דגלים ותרועות חצוצרות אבל לא מסוגלים להפליג בים הפתוח מחוץ לסולנט”. הלחצים הגוברים הובילו למכתב תשובה של ארל אוף ווילטון (קומודור RYS) לג’ון קוקס ב- 8 לאוגוסט: “פנינו ל- 17 מועדוני יכטות בכל בריטניה כדי שיצטרפו לתחרות סקונרים מול אמריקה. אולם חשוב להבין כי הם זקוקים לקצת זמן כדי להתארגן ולתת תשובה”. במילים אחרות הוא מרח אותו במילים מכובסות והמשמעות האמיתית היתה שקומודור קוקס יצטרך לחכות לנצח לתשובתם.
מיד למחרת שלח ג’ון קוקס תשובה מהירה שבה העלה את הצעתו בכמה דרגות נוספות. מכיוון שזמנו באנגליה מוגבל הוא מציע לתחר את אמריקה כנגד כל יכטה שהיא שיבחר RYS בין אם זה סקונר או קאטר במסגרת הבאה: הוא מוותר על כל הנדיקאפ שחוקי המועדון שלהם קובעים; מסלול התחרות לא יהיה קצר מ- 20 מייל ימי ולא יותר מ- 70 מייל ימי בכיוונים שידרשו הפלגה גם מול הרוח וגם עם הרוח; התחרות תתקיים עם רוח של לפחות 6 קשר; לבסוף הגיע הדובדבן בהצעה – הוא תורם את הפרס למנצח בגובה 10,000 גיניס (כמיליון דולר במונחי היום). למי שלא מתמצא בחוקי תחרות מפרשיות – הנדיקאפ משמעותו פקטור יתר/חסר על זמן השלמת המסלול כדי להביא את כל היכטות ששונות מאוד במשקלן ו/או באורך קו המים ו/או בשטח המפרשים לבסיס השוואה זהה. הויתור של קומודור קוקס על עיקרון הנדיקאפ העניקה למעשה יתרון אדיר למתחריו וביחוד לספינות עם מערך קאטר ושליש משקל מאמריקה.
בינתיים ובמקביל שוחח קוקס עם הקומודור של מועדון יכטות שכן Royal Victoria Yacht Club (RVYC) שממוקם בעיירה Ryde, 8 מייל מזרחה מ- Cowes על אותו חוף. הקומודור שלהם הסכים לצרף את אמריקה לתחרות של RVYC ביום רביעי 13 לאוגוסט. הכיוון היה חיובי אבל החלטה רשמית לא ניתנה עדיין. יומיים לפני התחרות יצאה אמריקה בשעות אחה”צ מאוחרות לתרגל ולחמם את הצוות שהתייבש ימים ארוכים על העוגן. משום מקום הופיעה סקונר גדול בשם Eagle והחל לשחק עם אמריקה משחקי מהירות. קפטיין דיק בתחילה לא נגרר אחריה אבל בעידודו של קומודור קוקס החליט ללמד את הבריטים לקח. תחילה הוא נסחב בכוונה מאחור ומשם מתח מפרשים, עבר את האיגל בטיסה ותפר אותה בזיגזוג הלוך ושוב עם הרוח ומול הרוח בהצגת תכלית מדהימה. הסיפור התרוצץ במזחים ולמחרת ביום שלישי הגיע לקוקס שליח עם מכתב מקומודור RVYC שבו הם מסרבים לאפשר לאמריקה להתחרות מחר (יום רביעי) במועדון שלהם מהסיבה הבאה: לפי חוקי המועדון יכולה להתחרות רק יכטה שיש לה בעלים אחד בלבד. מכיוון שלאמריקה יש 5 בעלים הם נדחים מהתחרות. הדחיה העלתה את חמתו של הקומודור קוקס לשיא חדש והוא החליט שאם הוא לא יכול להתחרות רשמית, אף אחד לא יכול למנוע ממנו להפליג לאורך המסלול ולהתחרות באופן בלתי רשמי.
למחרת הפליגה אמריקה במקביל לתחרות הרשמית עם מערך מפרשים חלקי וחלפה על פני מספר יכטות והשאירה את כולם עם פה פעור. זה היה עוד כאין וכאפס בהשוואה לתחרות הגדולה של מועדון RVYC יומיים לאחר מכן, ביום שישי 15 לאוגוסט שאמריקה גלשה אליה שוב באופן בלתי רשמי. היטיב לתאר כתב הלונדון טיימס שצפה על התחרות מקרוב:
“America passed schooners and cutters one after other, just as a Derby winner passes the “ruck”(מונחי מירוצי סוסים) , and as the breeze freshened, she slid with the speed of an arrow…. The America went up in every succession, ran to leeward of every one of them as close as she could and finally coming to anchor at least 2 miles ahead of any vessel she had been running against”.
במילים שלנו – אמריקה עשתה קרקס מעשרות יכטות בריטיות לנגד עיני אלפי צופים בתחרות. הפגיעה ביוקרה הבריטית באותו היום היתה איומה – איך יכטה אחת ממועדון שהוקם רק לפני 7 שנים הכתה שוק על ירך את אצולת השיט הבריטי ממועדון שתחילתו בשנת 1715. הדעה הרווחת במועדוני היכטות, ברציפים ובכל העיתונים הבריטיים המכובדים היתה כי אם יאפשרו לאמריקה לחזור לניו יורק ללא תחרות רשמית מול היכטות הבריטיות, בזאת הם ימסמרו את מעמדה של אמריקה כיכטה המהירה והטובה ביותר בעולם ואת הינקים כבכירי השייטים בעולם. בעקבות הביצועים של אמריקה ובהמשך לעיתונות הבריטית שהלמה ללא רחם בתבוסתנות של צמרת השייטים הבריטית נאלץ המועדון החשוב ביותר באימפריה Royal Yachts Squadron להרים את הכפפה. המועדון הכריז על תחרות שפתוחה ליכטות מכל העולם ללא כל הגבלה שהיא וללא הנדיקאפ – מזנקים יחד והזוכה הוא מי שחוצה ראשון את קו הגמר. הפרס לזוכה יהיה גביע 100 גיניס. התחרות נקבעה ליום שישי 22 לאוגוסט והמסלול כולל את הקפת Isle of Wight – כמחציתו בתעלות בצפון האי ומחציתו השני במים החופשיים מדרום לאי (מצורפת מפת המסלול). ההתעניינות בתחרות גאתה אקספוננציאלית ועשרות אלפי צופים תכננו להגיע ל- Cowes, כולל המלכה ויקטוריה, הנסיך אלברט וכל מובילי הדעה באריסטוקרטיה הבריטית.
הקומודור ג’ון קוקס אכן השיג את מבוקשו ובכך גם התניע תחרות שיט שפעם הראשונה בעולם איננה מוגבלת רק לחברי מועדון אחד. אולם בדרך נרמס עד עפר כבודו של המתכנן ג’ורג’ סטירס שבזכותו אמריקה הגיעה למה שהגיעה. ג’ון קוקס גרס כי הוא שילם כסף עבור השירות אותו קיבל והוא לא חייב למתכנן כלום. ג’ורג’ סטירס הרגיש כבר בלה-האבר ובהמשך ב- Cowes כי קומודור קוקס משפיל אותו בעוד שהוא לקח על עצמו את מירב הסיכונים, הוציא מתחת ידיו סירה מיוחדת במינה ועבד בלי שום רווח. לחוסר הכימיה בין השניים תרמו מספר אירועים. ביום 11 לאוגוסט הגיע קומודור קוקס ליכטה והודיע לקפטיין דיק כי חבר מקומי המליץ לו להוסיף Flying Jib כדי להוסיף שטח להגברת מהירות. קוקס החליט על התוספת אפילו בלי להתייעץ עם סטירס. קפטיין דיק טען לעומתו כי זו טעות – המהירות המקסימאלית נגזרת מאורך קו המים ותוספת שטח מפרשים לא תוסיף למהירות הקיימת. בנוסף, הוספת מפרש גדול מקדימה תשנה את איזון ההיגוי והגרר שיצור לוח ההגה המוטה לשמירת כיוון יקזז את יתרונות המפרש הנוסף. תוספת זו דרשה גם עבודות נגרות כדי להאריך את השלוחה קדימה עם Jib boom שעבורו נדרשו חיזוקים אל גוף הסירה. סטירס ראה זאת כחוסר אמון בו כמתכנן וחשב (בצדק) שהוספת המפרש היא שטות גמורה. מכיוון שהבעלים נסעו מידי פעם ללונדון, סטירס ואחיו הטביעו את תסכולם בשדידת בר המשקאות היקרים של הבעלים בהעדרם. למרות שקוקס גילה זאת, לא היה מכבודו להעיר לסטירס, אבל האוירה ביניהם הורעלה עוד יותר. בנוסף, הצוות המורחב והבעלים על הסיפון לא הותיר מקום לאחים סטירס להפליג בתחרויות. התוצאה היתה שהאחים סטירס עזבו 4 ימים לפני התחרות הקובעת. זאת למרות הפצרות קפטיין דיק שכמעט החליט לעזוב יחד איתם, אבל לא היה מסוגל מנטאלית להפר הבטחה של קפטיין לבעלים.
בזינוק לתחרויות כיום הסירות המתחרות משייטות ליד קו הזינוק כעשר דקות עד היציאה לדרך במהירות מקסימאלית בדיוק עם אות הזינוק. בתקופה ההיא כולם עגנו בשורות לרוחב קו הזינוק בלי מפרשים. מרגע התראת “5 דקות לזינוק” הצוותים הניפו מפרשים והרימו עוגן שהיה מתוכנן להתנתק עם הזינוק. ביום שישי 22 לאוגוסט עגנו המתחרות שהגיעו מכל בריטניה בשתי שורות – בשורה הקדמית 9 יכטות מסוג קאטר ובשורה מאחוריה 9 יכטות מסוג סקונר כולל אמריקה.
בשעה 9:55 בבוקר הרעים תותח ההזנקה העתיק ב- Cowes Castle על החוף מול קו הזינוק את אות ההתראה. הצוותים כולם החלו להניף מפרשים ולגלול את שרשראות העוגן, אולם בגלל זרם הגאות אמריקה נסחפה מעל שרשרת העוגן והסתבכה איתו. הצוות שלה נאלץ להוריד את כל המפרשים, להתיישר שוב מול הזרם על העוגן ורק אז להניף שוב את המפרשים ולגלול שוב את העוגן. בסיכום כל הפלונטר אמריקה זינקה אחרונה בהפרש של כעשר דקות כש- 14 יכטות בריטיות כבר שועטות מזרחה לפניה ברוח גבית (3 לא זינקו). בלשון הימאים – ביזיון אמיתי, אבל על הקשוחים מקונטיקט כל זה לא השפיע. הם עסקו רק בכיוון המפרשים ופעלו בשקט ותוך 20 דקות חלפה אמריקה על פני 10 מתחרות. ברוח של 12 קשר ובגבית היה יתרון גדול ליכטות הקלות בגוש המוביל מול 170 טון של אמריקה. ליד מצוף Nomansland היתה אמריקה כבר חמישית – 2 דקות מאחורי המוביל Volante (קאטר 48 טון) ואחריה בפער 10 שניות Aurora (קאטר 47 טון). בינתיים הרוח התחזקה ואמריקה טסה קדימה ועד סיום הצלע הראשונה (הצפון מזרחית) היא כבר הובילה בבטחה בראש. בנוסף לעיתונאים על החוף הפליגו חלקם בצמוד לתחרות על ספינות קיטור מהירות. הם צפו נדהמים בביצועים של אמריקה כמו בדיווח שכתב הלונדון טיימס: ” בעוד הקאטרים נאבקים בהטיות ובשליטה במפרשים עם שפריצים רצופים ששוטפים את החרטום והסיפון והסקונרים רטובים עד מאחורי התורן הקדמי נשארה אמריקה יבשה כמו עצם בשמש”. חמש היכטות המובילות המשיכו להזדגזג בצמוד לחוף כאשר שתיים מהמובילות התנגשו ביניהן עם השלוחות הקידמיות הארוכות וה- Jib booms שלהן הסתבכו, נשברו והן פרשו. יכטה נוספת התקרבה יותר מידי למשברים בחוף והתרסקה כאשר סקונר נוסף פרש כדי לעזור להם. וכך נשארו אמריקה ואורורה המובילות היחידות בפער גדול מהשאר. לאחר שאמריקה הקיפה את הנקודה הדרומית ביותר של האי והקורס השתנה לצפון מערב חטפה אמריקה רוח צד חזקה וה- Jib boom שלה נשבר. סביר להניח שברגע ההוא קפטיין דיק אפילו שמח לאידו של קומודור קוקס וסינן לסגנו: “טוב שנפטרנו מהשטות הזו”. בערך בשש בערב הקיפה אמריקה את הנקודה המערבית ביותר The Needles כשאורורה מגיעה לשם כ- 45 דקות אחריה ו- פריק לאחר 7 דקות נוספות וכל שאר המתחרים כהגדרת העיתונאים “nowhere”. הרוח ירדה ואמריקה שטה בבטחה לכיוון הגמר כאשר במחצית הצלע האחרונה (צפון מערב האי) הופיעה לידה ספינה עם המלכה ויקטוריה והנסיך אלברט ושטו לצידם באיטיות. כל הצוות של אמריקה נעמד בשורה לאורך הריילינג על הסיפון והורידו את הכובעים לחזה בהצדעה ימית מכובדת למלכה. למרות התבוסה הבריטים שמרו על רוח ספורטיבית והמלכה ובעלה נפנפו בהערכה ובשמחה למנצחים. נשארו רק מיילים בודדים לסיום ובגלל שהרוח דעכה מאוד החלו יכטות הקאטר הקלות מאחור לצמצם במהירות את הפער והמתח והדאגה של הינקים גברו. לבסוף אמריקה חצתה ראשונה את קו הסיום בשעה 20:37, אחריה הגיעה אורורה ב- 20:45 ורק עוד 3 יכטות נוספות הגיעו לקו הגמר מכל ה- 14 שזינקו. זו היתה תחרות מתישה לאורך 53 מייל ימי שנמשכה 11 שעות.
מיד עם עגינתם הגיעה לסיפונם לברך כל אצולת המועדון המלכותי RYS ויש לציין שלמרות התבוסה המוחצת הם שמרו על הספורטיביות והריעו לינקים. הם חטפו את הבעלים למועדון שלהם ואת הצוות לפאבים על החוף. רק קפטיין דיק וסגנו נלסון נשארו להשגיח על אמריקה. בעודם ישובים בקוקפיט עם כוס יין צרפתי אדום משובח שקבלו מקוקס ומעשנים סיגרים עבים הם צפו במופע הזיקוקים המסורתי שנועל את נשף סיום התחרות וקפטיין דיק אמר:“You know Nels,
the Commodore’s going to be the talk of the town. A STAR, but it’s the boat that won the day”
הניצחון של אמריקה היכה בתדהמה ובמקביל גם בבושה את בריטניה כולה – איך סקונר כבד הביס 8 ספינות קאטר עם השייטים המהירים ביותר בבריטניה בתנאים שהיו עדיפים בהרבה לסירות קאטר עם תורן יחיד. שרשרת כתבות בעיתונות הבריטית הניעה גל אדיר של חשבון נפש, סיעור מוחות ורצון לשינוי וחדשנות שהשפיעו על השייט התחרותי לשנים רבות.
אני רוצה להקדיש את הפוסט לשלושת הגיבורים האמיתיים שבלעדיהם לא היה נוסד אמריקה קאפ – ג’ורג’ סטירס המתכנן, דיק בראון הקפטיין ונלסון קומסטוק סגנו. הם מעולם לא קיבלו את הכבוד האמיתי המגיע להם על הישגם המדהים כנגד כל הסיכויים. בעיני הם מייצגים אמריקאים רגילים בני מעמד העובדים שבזיעת אפם ובמו ידיהם עשו את אמריקה למה שהיא. רק הם (ולא הטייקונים ששדדו את עמלם) מייצגים באוטנטיות את אמריקה האמיתית!!