סיפור חציית האוקינוס האטלנטי של עמי מלניקוב (חלק ג’ ואחרון)
נראה שעניין הדיג ילווה אותנו עוד זמן רב, ארבע רפאלות הלכו לנו עד עכשיו ולפחות 200 מטר חוט דיג. קראנו בספר על כף ורדה שיש כאן אחלה חנות לציוד דיג, חיפשנו והגענו לשתי חנויות עלובות שבקושי מצאנו בהן ציוד. התפשרנו וקנינו חוט דיג בריון ו 3 רפאלות, נראה לי שיהיה לזה המשך, בכל מקרה הערב במסעדה הזמנתי לי טונה על הגריל למקרה שלא נדוג.
בכלל לגבי אוכל בהפלגה – בגדול אנחנו אוכלים שתי ארוחות ביום, בוקר בדרך כלל דוד מכין חביתות, סלטים, לחמים, ארוחת ערב אני מבשל ובדרך כלל מכין לחבר’ה ארוחת גורמה. הסידור ביננו שאני מבשל והם רוחצים כלים, עורכים את השולחן ועוזרים לי כשצריך. אפילו אמרו שהאוכל שאני מכין יותר טוב מהבית וממסעדות מזל שאי אפשר לאכול את הסירים. אני מכין כל ערב ארוחה ל 6 איש, ארבעתנו מחסלים הכל כאשר יובל אוכל כמו 3 אנשים.
מינדלאו זה לא המקום לביצוע תיקונים שהם לא הכרחיים, פשוט זה כמעט סוף העולם, אין כאן שרות למערכות מתוחכמות כמו מערכת טעינת המצברים מהפנלים הסולארים. בכלל למדתי עד עכשיו את הדברים הבאים: כמה שיותר פשוט ולא מתוחכם הכי בטוח וקל לתחזוקה, לדוגמא: הפלוטר שיש כאן הוא טאץ’ של ריימרין. פשוט סיוט להפעיל אותו בזמן הפלגה כשהספינה מטלטלת, לא אתקין כזה דבר אצלי בספינה גם אם אקבל בחינם.
מערכת המצברים כאן שודרגה למצברי ליתיום בעלות מטורפת. השידרוג חייב מטען משוכלל ומתוחכם בגלל דרישות הטעינה של המצברים הללו. בפועל המטען החזיק מעמד פחות מ 10 ימי הפלגה. כל טעינת המצברים שלנו השתבשה בעקבות התקלה במטען. הטעינה הסולארית הושבתה, הטעינה מהאלטרנטורים ירדה לחצי,
הגנרטור הנייד שהיה בספינה, למרות שהיה חדש נמצא, לא שמיש כי הסביבה עם המלח פשוט הרסה אותו בלי שיעבוד אפילו לדקה אחת.
השקעתי זמן בניסיון להתמודד עם המטען התקול ללא הצלחה. יותר מידי מחשבים בתוכו בלי יכולת להתחבר מבחוץ לצורך איתור הבעייה. המלצתי להשאר עם מצברי ג’ל עופרת פריקה עמוקה. מטען אמין, ובקר טעינת מצברים מהסולארי נפרד שלא ישפיע בשום צורה על טעינה מהאלטרנטור, גנרטור ימי אמין ובטח לא להסתמך על גנרטור נייד שלא שורד בסביבה ימית אכזרית לציוד כזה.
ניצלנו את החניה כאן גם לתיקון החלוץ שנקרע לנו. ללא ספק חוט מתאים וכלי תפירה הם ציוד חובה בכל ספינה, מה גם שזה ממש לא תופס מקום. ראיתי בסרט הדוקומנטרי איידן על חבורת בנות שיצאה להקפת העולם שהיתה להן מכונת תפירה בתא החרטום לתיקון מפרשים, שווה בדיקה אם ניתן למצוא אחת כזו ידנית.
למה מכונת תפירה? כי לקחתי על עצמי לתפור את המפרש ובכדי לעשות זאת הייתי צריך פלאייר כדי לנעוץ את המחט מצד אחד ולמשוך אותה עם הפלאייר מהצד השני. המשימה לקחה לי שעות. למדתי את הלקח ואצלי בספינה יש ערכת כלי תפירה ידני של סנדלרים שיתפור כל בד וכל עובי כולל סט חוטי שעווה מיוחדים למפרשים.
לפני הקטע הבא, קצת הסבר על החצייה כמובן מנקודת מבט של מפרשית, הרעיון הוא להשתמש ברוחות הסחר שקולומבוס השתמש בהן כדי להגיע לאמריקה, העונה של הרוחות האלה היא בין אמצע נובמבר לאמצע פברואר. כיוון הרוח בעונה הזו היא מערבית ובעוצמה של בין 20 ל 40 קשר. הרצועה של הרוחות הללו משתרעת בין קו רוחב 16 לקו רוחב 20. במאמר מוסגר למפליגים החוצים את האטלנטי מזרחה הרוח המזרחית נמצאת בסביבות קו רוחב 40, לכן הם יגיעו לאיים האזורים בדרכם למזרח שנמצאים באזור קו רוחב זה. כשסיימתי את החצייה אמרתי שכל כלי שיט שיצא מכף ורדה יגיע לקריביים אם ירצה ואם לא כי הרוח כבר תביא אותו לשם… ואיזו רוח!!!
בוקר, יוצאים מכיף ורדה בדרכנו לברבדוס, על הפרק 2000 מייל שזה 3600 קמ’. אין שום מקום לחנייה או עצירה, רק אוקיאנוס אחד גדול. הרוח המערבית תופסת אותנו מיד ביציאה. 16 קשרים. פותחים את הספינקר וכאן המקום להסביר קצת על מערך המפרשים של הקטמרן. מערך סטנדרטי של חלוץ וראשי, כאשר בנוסף יש לנו ספינקר מסוג פאוור סייל עם חלון בשליש גובה העליון שמיועד לשחרור לחצים ואמור להחזיק ברוחות של עד 25 קשרים. הסיבה שאני מפרט הינה, כי בקטמרן הוונטות האחוריות לא מאפשרות פתיחה של הראשי לרוח מלאה מאחר והמפרש פוגע בוונטה. אבל ההפלגה כולה תהייה ברוח בין מלאה לגבית ולכן הראשי לא מתאים כאן והספינקר הוא זה שיעשה את העבודה. באמת הוא הוכיח את עצמו בקטע לפני כיף ורדה והריץ אותנו יפה מאוד. אפילו הגענו ל 12 קשרים במשך כמה שעות.
אנחנו רק עם ספיניקר, הרוח 18-20 קשר, כיף ורדה מאחורינו כבר נעלמה מהאופק. הלילה הראשון בקטע האחרון יורד ואני ומסיים משמרת ראשונה. השעה 02:00 ואנחנו פורשים לישון. בסביבות השעה 07:00 אני שומע רעש של כננת ושואל את עצמי מה קורה כאן, עולה למעלה ורואה שהספיניקר פשוט נגזר לשניים. הלך החלום של הפלגה עם ספיניקר ואנחנו רק בתחילת יום שני של החצייה.
המשמעות היא שנצטרך לרוץ עם ראשי וחלוץ, כאשר הראשי ממש לא נפתח הצידה כמו בספינת מונוהול ומהפך לא מבוקר הופך להיות משמעותי ביותר כאשר גולשים על גלים של 5 ו 6 מטר. כמובן שהשתמשתי בפרוונטר על הראשי אבל בעוצמת הרוחות שנשבו היתה לי הרגשה מאוד לא נוחה שהתבררה כמוצדקת ביותר ביום החמישי של החציה. אני מכין ארוחת בוקר לתומי, דוד שבדרך כלל הכין, היה עייף והלך לישון, אנחנו בצמצום ראשון פתאום משום מקום אני שומע מכת רוח. הספינה מסתובבת ועושה מהפך לא מבוקר חבל הפרוונטר בעובי 12 מ”מ פשוט נקרע. המפרש התהפך והמנור נתלש מהתורן. גלים 6 מטר, רוח כ 30 קשר כל המפרש משתולל בטרוף, אמצע האוקיאנוס. ניסיון להוריד את הראשי לא צלח בגלל הלחץ שהופעל עליו עקב המנור שנתלש ועכשיו מה עושים? 
ראיתי שהמסמרות והברגים שחיברו את המנור לתורן פשוט נתלשו ממקומם
היה לי ברור שצריך להחזיר את המנור למקומו בכל מחיר, השתמשתי בכל החבלים שהיו בספינה כדי לרתק את המנור, משכתי אותם באמצעות הכננות בשני הצדדים כדי להחזיר את המנור למקומו. לאחר שהצלחתי למקם אותו חזרה למקומו השתמשתי בברגים שמצאתי במקום המסמרות והוספתי חיזוק של חבל מעל ומתחת לכל מקרה. כל המשימה בגלים של 6 מטר רוח 25-30 קשר.
היה לי ברור שצריך להחזיר את המנור למקומו בכל מחיר. השתמשתי בכל החבלים שהיו בספינה כדי לרתק את המנור. משכתי אותם באמצעות הכננות בשני הצדדים כדי להחזיר את המנור למקומו. לאחר שהצלחתי למקם אותו חזרה למקומו, השתמשתי בברגים שמצאתי במקום המסמרות והוספתי חיזוק של חבל מעל ומתחת. כל המשימה בוצעה בגלים של 6 מטר ורוח 25-30 קשר. רוב העבודה על הסיפון עם רתמות סערה מאובטחות לחבל חיים וכמובן חגורת הצלה כשברור לכולנו שאם מישהו נופל לים אין מצב למצוא אותו. משום מקום מזהים מפרש במרחק כמה מיילים מאיתנו מפליג באותו כיוון כמונו, מחפשים אותו במערכת זיהוי כלי השיט וכנראה אין לו. כל שנשאר הוא לקרוא לו בקשר על ערוץ 16. מתברר שזו בווריה 37 פיט עם 2 זוגות שיצאו לפנינו מכיף ורדה ובדרכם לברבדוס. הם באמת שטים בקליפת אגוז מה שאומר שיש משוגעים יותר מאתנו. איחלנו להם דרך צלחה ושניפגש בברבדוס.
משמרת לילה ראשונה נוספת. משבים של 20 -25 קשרים, מפרש ראשי בצמצום שני וחלוץ מגולגל בגלל קרע חדש. השעה 23:15 מאחור אני רואה שמתקרב ענן גדול ונמוך בקצב מהיר, ומבין שאיתו תגיע גם הרוח (סקוואל). אז צילמתי תוך כדי והגיע ל 28 קשר. נוסיף לזה את מהירות הספינה עם כיוון הרוח ונגיע לסביבות 35 קשרים. לפני כמה ימים מכה כזו עקרה לנו את תושבת המנור מהתורן.
יש דג. נשארנו עם ראפלה אחרונה אחרי שכל הדגים, בגודל סוסים, פשוט לקחו את הראפלות ואת החוט דיג אתם. כנראה שהקללה של אשתו של יובל הוסרה לרגע קט והוצאנו טונה במשקל כ 15 קג. איזו חגיגה, דוד לקח על עצמו לפלט אותה, הכנתי סביצ’ה, ופרוסות פילה טונה טבולות בשמן זית, שומשום וסויה, על המחבת. צריבה קלה בשני הצדדים יצא פגז, ואכלנו מהדג יומיים.
היום ה 30 להפלגה, לא ניתן לראות בתמונות את מה שקורה כאן אז אנסה לתאר במילים. מאתמול בלילה הרוח עלתה מ 15-18 קשר ל 20-30 קשר. הים נראה כמו בסרטי מלחמת עולם שניה של השיירות שחוצות את האטלנטי. גלים של 8 מטר ויותר. אנחנו מטפסים הרים ויורדים לקניונים בין הגלים. צבע הים אפור כהה וברבורים מכל עבר. הגלים מגיעים מאחור ומידי פעם אחד מהם פשוט נכנס לקוקפיט ומציף אותו. אנחנו מתנדנדים בקצב מטורף בגלל שזה קטמרן. המכות בגשר בין שני הגופים נשמעים כמו שהספינה תתפרק כל רגע. יורד גשם זלעפות, לפחות לא קר.
ממש מתקרבים לסוף נשארו 59 מייל. דוד הבחין לפני כ 3 שעות בדג שמלווה אותנו. בהתחלה צחקנו עליו אבל אכן, יש באמת דג ששוחה לצידנו. דוד החליט לקרוא לו ג׳אקו, והדג ליווה אותנו עד המפרץ בברבדוס. 
מתקרבים לברבדוס. ממש לפני השקיעה התגלה האי ובלילה ממרחק של 12 מייל כבר רואים את האורות לאורך חופי האי. סה”כ אי קטנטן שאורכו 17 מייל. נגיע באמצע הלילה. אוףףףף כמה אני שונא להגיע לעגינה בלילה למקום לא מוכר ועוד כניסה למדינה. מתקדמים למפרץ מול העיר בריג’טאון שמסומנים בו מקומות עגינה. השעה 22:15 ומשום מקום מגיעה אלינו ספינה מאחור מאירה עלינו בזרקור מכובד ומתקרבת למרחק של מטרים ספורים. כתוב עליה משמר חופים. אנחנו קוראים להם בקשר והם לא עונים. במקביל אנו רואים שהצוות מוריד פנדרים כדי להיקשר אלינו. בלי דיבורים הם ניגשים אלינו מהדופן שואלים אם אנחנו דוברי אנגלית, כמה אנשים אנחנו בספינה, ומבקשים לראות את כולם. כשכולנו על הסיפון למעלה, שניים עולים אלינו אחד עם אם 16 קצר ושואלים מאין הגענו. מבקשים דרכונים, מבקשים לראות: חגורות הצלה, ציוד פירוטכני, עוגנים, כמה אוכל ומים יש לנו במקרר ובמכלים, לכמה זמן הגענו, עורכים סיור בכל התאים בספינה ואחרי כחצי שעה משחררים אותנו לעגינה. לשאלתי האם זה נוהל רגיל הם ענו שכל כלי שייט שמגיע לברבדוס בלילה עובר את התהליך הזה. די דומה לנוהל חיל הים אצלנו, שהוא לא נעים וגם לא הכי נעים כאן למרות שהם היו מאוד אדיבים ומקצועיים.
בבוקר שולחים אותנו להקשר בנמל כדי להסדיר את ביקורת הדרכונים ורישום כלי השיט ונקשרנו ליד הדבר הזה שהעוגן שלו יותר גדול מכל הקטמרן. סיימנו עם כל הבירוקרטיה וחזרנו לעמוד על עוגן במפרץ ברבדוס, זה גם החיסרון הגדול של המקום הזה שאין בו מרינה לעגון בה, אלא על עוגן במפרץ. 
וכאן מתחיל סיפור על צוללת ולא צהובה. והמעשה שהיה כך היה, כדי לרדת לחוף מהספינה צריך להשתמש בדינגי שהיא סירת גומי עם מנוע קטן של 6 כ”ס. נתחיל בזה שלמנוע יש רק קדימה או אחורה בלי ניוטרל בגלל תקלה. היא גם קטנה שכאשר ארבעתנו נכנסים לתוכה היא יותר צוללת מסירה צפה. עכשיו 3 סקיפרים שאחד גם רב חובל שלא מוכן לעלות בלי חגורת הצלה, רבים מי ינהג את הסירה של כלום. וכששלושתנו נכנסים לתוכה היא יותר צוללת מאשר מעל המים. לחוף הגענו רטובים מעט. וישבנו לאכול אבל צריך גם לחזור בחזרה לספינה, דינגי של כלום שלושתנו לא קטנים במיוחד וגלי חוף. המנוע לא מניע מתחילים לחתור לעומק בתקווה שהמנוע יניע שם ואנחנו נברח מגלי החוף. עוד אנחנו חותרים ומגיע גל שממלא את הסירה במים. לספינה הגענו רטובים כאילו שחינו אליה.
סיימנו כמה ימי מנוחה בברבדוס ומכאן יצאנו ונכנסנו לים הקריבי לכיוון סינט לוסיה. סה”כ הפלגה של 120 מייל. דיג בדרך לא יהיה כי לא נשארו ראפלות. ובסינט לוסיה ניפרד מהקטמרן שהגיע למחוז חפצו. סינט לוסיה נראית כמו גן עדן טרופי שונה לחלוטין בהשוואה לברבדוס ואתן לתמונות לדבר בשביל עצמן והמקום.
