פוסט #5 – הבריטים משיבים מלחמה ומסתערים על גביע אמריקה
בין השנים 1885-1903 ניסו הבריטים 8 פעמים לחלץ את הגביע מהינקים ולהחזירו לאנגליה.
מה היה מיוחד ב”טוענים לגביע” הבריטיים? מדוע המוניטין של תחרות אמריקה קאפ החל להתערער?
מה היתה תרומתו של קיסר התה סר ליפטון שניסה לזכות בגביע הכסוף 5 פעמים ונכשל?
לאחר שני נסיונות כושלים של הקנדים בשנים 1876 ו- 1881 לזכות בגביע הכסוף הופקו לקחים ושונה התקנון של התחרות. הקושי המשפטי בשינוי התקנון הכריח את NYYC להחזיר את הגביע לתורמים המקוריים (רק אחד מהם היה בחיים) ולחתום על מסמך הסכם מתנה Deed of Gift חדש שהיה מנוסח בלשון משפטית מעודכנת. בגרסאת 1881 התווספו עיקרי התנאים הבאים: המועדון הטוען לגביע חייב להיות לחוף ים פתוח (למנוע מועדוני אגמים); הסירות המתחרות חייבות להגיע לאתר התחרות “on her own bottom”; הוכנסה שיטת הנדיקאפ שמבצעת תיקון על זמן השיט בהתבסס על משקל, שטח מפרשים ואורך קו מים. גם לאחר שינוי ההנדיקאפ המתכננים הצליחו למצוא “לקונות” נוספות בתקנון ולהכניס שיפורים משמעותיים. לדוגמא, הם הגדילו את ההפרש בין אורך הסיפון לאורך קו המים ע”י הארכת החרטום כקונוס ארוך קדימה מעל המים ואותו קונספט גם בירכתיים שהתארכו לאחור מעל המים. בשיטה זו, ברוח חלשה כשהסירה ללא הטיה, השטח “המורטב” של התחתית הוא מינימאלי (כלומר, הגרר מינימאלי) והמהירות גדלה. לעומת זאת ברוח חזקה היכטה מקבלת הטיות והחרטום והירכתיים המוגבהים נוגעים בצידם במים ומאריכים את קו המים. עיקרון מוכר הוא שלכל כלי שיט יש חסם למהירות המקסימאלית כתלות באורך קו המים.
הארכת קו המים בהטיה מול המקוצר במצב רגיל הגדיל את המהירות המקסימאלית של היכטה בלי “קנס” בהנדיקאפ.
בהמשך לשלושה ניסיונות כושלים של שלושה מועדוני יכטות בריטיים שונים, נכנס לתמונה לורד ססגוני ממוצא אירי שהוגדר “עקשן וסרבן” כמאפיין מרכזי באישיותו ושמו Thomas Wyndham-Quin, 4th Earl of Dunraven. לורד דאנרבן הגיע לאמריקה בגיל 30 בשנת 1871 לצוד בופאלוס תחת הדרכתו של בופאלו ביל האגדי. הוא מונה פעמיים לסגן מזכיר המושבות ושימש כיו”ר מספר ועדות בבית הלורדים. הוא היה דמות אקצנטרית שלא התאימה לשום מסגרת וגם למד לתכנן יכטות והתחרה בהצלחה על יכטה שהוא תכנן ובנה בעצמו. הוא הגיש מועמדות כטוען לגביע כבר ב- 1889 דרך מועדון היכטות המלכותי RYS ב- Cowes שחזר גם הוא לתחרות. המועדון הבריטי סירב לחתום על התקנון ובכך המרדף לגביע של לורד דאנרבן התפוגג בטרם יצא לדרך. בשנת 1892 פנה הלורד שוב דרך מועדון RYS ולאחר פתרון המחלוקות על התקנון נקבעה התחרות הבאה לשנת 1893 כשדאנרבן מפליג על Valkyrie II והינקים הופיעו עם Vigilant שתוכננה ונבנתה ע”י האחים Herreshoff האייקוניים. הינקים ניצחו בשני המירוצים הראשונים ובשלישי הבריטים הובילו ב- 26 דקות לפני שמגבלת הזמן נחצתה והוא בוטל – בכל תחרות יש מגבלת זמן מקסימאלי כדי למנוע תחרות רק על בסיס מזל עקב “פופים” מזדמנים במקרה של רוחות חלשות. במקצה השלישי הבריטים הפסידו על 40 שניות (!) זמן מתוקן הנדיקאפ. במושגים של היום זה הפרש של פוטו פיניש. בסיכום – הינקים ניצחו 3:0 והגביע ניצל ונשאר בניו יורק.
לורד דאנרבן לא ויתר וחזר לאחר שנתיים ב- 1895 עם סירה משופרת Valkyrie III לאתגר את הינקים. מולו העמיד אדוארד וונדרבליט (טייקון מסילות ברזל) את היכטה Defender שהיה סירת האלומיניום הראשונה שתוכננה ונבנתה במספנת האחים הרשאוף. במירוץ הראשון הבריטים הפסידו ביותר מ- 8 דקות לינקים. לאחר המירוץ פנה לורד דאנרבן לועדת השיפוט בטענה שהאמריקאים הוסיפו משקל לסירה בלילה לפני התחרות ובכך האריכו את קו המים כמעט במטר. הוא דרש מדידה חוזרת מיידית של קו המים והצבת משקיף משלו על דיפנדר. הדרישה למשקיף נדחתה אולם המדידה החוזרת בוצעה ונמצא הבדל זניח של 3 מ”מ לעומת המדידה הראשונית. הינקים אכן לא העמיסו משקלות בקרקעית היכטה אבל בכל זאת היה שטיק – ברוח חזקה הם “העמיסו” 70 אנשי צוות מגודלים. כך הצוות עבר מצד לצד לאיזון מיטבי בקידמיות וגם משקלם גרם להארכת קו המים, בעוד שלחישוב הנדיקאפ המדידה היתה ללא אנשי הצוות הנוספים.
במקצה השני היתה שערוריה אחרת. בשנים ההן היו כלי שיט בודדים של המארגנים ליד מסלול התחרות ולכן ספינות רבות עם צופים הסתובבו באזור המסלול. תחרות יוקרתית כמו גביע אמריקה ריכזה עשרות אלפי צופים שהצטופפו “בין הרגליים” (ברובם מהמרים, לא שייטים). אחד מכלי השיט האלה נתקע סמוך לקו הזינוק בדיוק לפני החרטום של שתי המתחרות שנאלצו להתפצל משני צידי המפריעים ומיד לאחר הפיצול הם “התאחדו” שוב לפני קו הזינוק. זכות הדרך היתה של היכטה דיפנדר (שהיתה מתחת לרוח) וכאשר וולקיריה “הועלתה” על ידי המתחרה אל הרוח, הקורה התחתונה של המפרש הראשי (בּום) פגע בכבלי התמיכה של התורן (ונטות) של דיפנדר וגרם להם נזק. הצוות של דיפנדר תיקן את הנזק במשך התחרות, הצליח לסיים אותה אולם הפסיד ב- 47 שניות. זכות הדרך היתה באופן ברור של דיפנדר ולכן השופטים פסלו את וולקיריה והניצחון עבר לינקים.
במקצה השלישי של התחרות נתקע ההגה של וולקיריה מספר דקות לאחר הזינוק, היא פרשה חזרה לנמל וכך נקבעה התוצאה הסופית 3:0 לטובת הינקים ושוב הגביע נשאר בניו יורק. קמה צעקה גדולה על השתפנות הבריטים ופרישתם הלא מוצדקת, אולם לורד דאנרבן העדיף להמשיך מיידית לאנגליה ללא תגובה. רק מלונדון הוא פרסם מאמר בעיתונים החשובים שבו האשים את הינקים ברמאות. מועדון NYYC לקח את האשמות קשה מאוד, מעבר לכל פרופורציה. הם הקימו ועדה של מכובדי האומה כדי לחקור לעומק את הפרשה. בין חברי הועדה היו ג’יי פי מורגן (הבנקאי), אדוארד פלפס (שגריר ארה”ב לבריטניה), ג’ורג’ ריבס (סגן מזכיר המדינה) ועוד מומחי שיט מובילים. הועדה הזמינה גם את לורד דאנרבן להעיד בפניה. הוא הגיע לניו יורק לצורך זה אבל עזב חזרה ללונדון לפני שנתן את עדותו במועדון.
הועדה הוכיחה ופסלה אחת לאחת את טענות לורד דאנרבן והמועדון המתין להתנצלות שלא הגיעה לעולם.
“שערורית דאנרבן” כמעט חיסלה את תחרות אמריקה קאפ עד שהופיע “האביר התועה” הבריטי סר תומאס ליפטון. סיפור חייו של ליפטון וצמיחתו מילד במשפחה עניה מרודה ועד היותו אחד מעשירי העולם כבר בגיל 35 הוא מרתק. הוא היה אופטימיסט שהתחבר היטב לאצולת העולם האנגלו-סכסי משני צידי האטלנטי ואתגר 5 פעמים את הגביע באמריקה קאפ.
ליפטון נולד בשנת 1848 בגלזגו והחל את דרכו העסקית בגיל 9 כמוכר במכולת המשפחתית הזעירה. בגיל 16 הוא חצה את האטלנטי לבדו לעולם החדש ועבד בעבודות מזדמנות – בחוות ענק בוירג’יניה ובדרום קרולינה, משווק מדלת-אל-דלת בניו אורליאנס ולבסוף כעוזר בסופרמרקט בניו יורק. שם הוא למד את חשיבות הפרסום, סידור הסחורה בתצוגה ואת עולם היחצנות דרך הקשר עם הלקוחות. לאחר 4 שנים הוא חזר הביתה עם $500 בכיס ובעיקר עם הבנה עסקית אמריקאית שהכל אפשרי. הוא פתח את חנותו הראשונה לבדו ויישם את עקרונות הפרסום והיחצנות שלו – לבש לבן ומצוחצח כמו נסיך, ריכל עם עקרות הבית ותלה קריקטורות מצחיקות על המוצרים בחזית. הוא קשר לצוואר של שני חזירי ענק סרטים צבעוניים בוהקים וכתב על צידם בהבלטה “I’m going to Lipton’s, the best shop in town for Irish bacon” והצעיד אותם בגאון בכל העיר כאשר הוא חוסם רחובות ומושך תשומת לב אדירה ויחודית ללא כל עלות. תוך שנה היתה לו כבר רשת חנויות בכל פינת רחוב חשובה בגלזגו. בהמשך הוא פרס את רשת החנויות הראשונה בעולם שמנתה 500 חנויות מכולת והתפרסה על כל בריטניה. רק לאחר הקמת הרשת הוא נכנס גם לתחום התה ושמו הפך לשם נרדף למוצר. כדרכו הוא השתלט על כל שרשרת האספקה כולל חוות ענק לגידול תה בציילון.
בשנת 1897 חברת ליפטון הפכה לחברה ציבורית בהנפקת המניות המוצלחת ביותר בהיסטוריה של הבורסה בלונדון – נמכרו מניות בסך 3 מיליארד דולר בערכי היום ועדיין הוא שמר על השליטה בידיו. ההיסטריה סביב רכישת המניות שברה שיאים – במועד הגשת הבקשה למניות הגיעו 18,000 מעטפות – משלוח הדואר הגדול בהיסטוריה לכתובת אחת. ביום ההנפקה גדשו עשרות אלפי אנשים את הרחובות סביב הבנק בניסיון לרכוש מניות ליפטון. כחלק מדרכו לקבל הכרה ציבורית מימן ליפטון הקמת בתי תמחוי בחסות הנסיכה אלכסנדרה ובעלה הנסיך אדוארד. הוא בנה מבנים בני 4 קומות שבכל אחת סעדו 500 איש ומטבח ענק ומצויד בכל שטח הקומה העליונה. עשרות שנים סעדו עניי בריטניה ארוחת ערב דשנה ומלאה במחיר מגוחך. בתי אוכל המוניים אלו הפכו גם לאטרקציה תיירותית כולל לאמריקאים עשירים. בנסיעתו לאמריקה כדי להתניע את פריסת עסקי התה שלו בעולם החדש הפך ליפטון ליקיר הינקים. הוא היה כל מה שהם העריצו – נער עני שפרץ מהתחתית לצמרת, מיליארדר Self-made עטוף בג’נטלמניות בריטית. הוא היה חלום הסלבריטי הגברי (ורווק) והנשים האמריקאיות השתגעו אחריו – גבוה, יפה, מוצק, תמיד חייכן מתחת לשפם מרשים ולבוש בחגיגיות. הפילנטרופיות של ליפטון התבטאה במחוות מגוונים שרוממו אותו לדרגת קדוש וגאון בעיני הינקים. למרות שליפטון לא היה בעלים של יכטה ולא החזיק הגה מימיו, החלו באמריקה השמועות שהוא מתכוון להתחרות באמריקה קאפ הבא.
ליפטון התאים מאוד לאמריקאים להיות הטוען לגביע כדמות שתמנף ותרומם את ההתעניינות בתחרות לגבהים חדשים.
בשנת 1898 הוא רכש יכטת תענוגות מפוארת צבועה לבן בוהק ומונעת בקיטור בשם Erin באורך 300 רגל (91 מ’). היא היתה מקדש בילויים צף – היו לה חדרי אוכל מפוארים, אוספי אומנות וענתיקות ועל סיפונה התארחה האריסטוקרטיה העולמית, מלכים ומלכות, נסיכים ונסיכות ושאר שועי עולם. למרות כל אלה – ליפטון נשאר רווק כל חייו. בקשתו של ליפטון להתקבל כחבר במועדון היכטות המלכותי RYS ב- Cowes הוגשה בצרוף המלצתו של המלך אדוארד ה- 7 אולם בקשתו נדחתה – “נסיך המסחר” הידוע ביותר בבריטניה לא צמח ממשפחת אצולה. כדי להתחרות באמריקה קאפ נרשם ליפטון במועדון היכטות האירי Royal Ulster Yacht Club והחליט לבנות את היכטה שלו Shamrock I. היא תוכננה עם שטח מפרשים ענק באורך 128 רגל (190 רגל כולל השלוחה הקדמית והבום של המאסף) ותורן בגובה 130 רגל. היא היתה ארוכה כמו חץ שלוח, צבועה ירוק אירי מבריק ונראתה יפהפיה.
לתחרות בקיץ 1899 העמידו הינקים מול שאמרוק את הגירסה החדשה של Colombia ממספנת הרשאוף שתוארה בתקשורת “A handsome gem of naval architecture, that was ever seen…”. נתנאל הרשאוף צייד את קולומביה בתכנון חדשני של תורן טלסקופי מפלדה והביא גם את קפטיין Charlie Barr (שיזכה בגביע 3 פעמים ברציפות). צ’ארלי היה סקוטי במוצאו, בן למשפחת דייגים ללא שום קשר לאליטה שעסקה בשיט יכטות. הוא טיפס לתפקיד קפטיין כנגד כל הסיכויים רק בזכות כשרונו למרות שעם גובה 1.60 ומשקל של ילד הוא בקושי ראה מעל גלגל ההגה של היכטה. צ’ארלי בּר היה חסר פחד לחלוטין ודחף את היכטות העצומות האלה לקצה יכולותיהן עם שטח מפרשים מקסימאלי כשכל מתחריו שיקשקו מפחד וצמצמו מפרשים. התורן הטלסקופי איפשר הגדלה נוספת של שטח המפרשים והפכה את קולומביה למכונת מהירות מאתגרת. הוא בנה, אימן ומעמדת ההגאי גם הפעיל צוות עם ביצועים ברמה שלא נראתה בעבר.
ליפטון הגיע לניו יורק עם יכטת האירוח המפוארת שלו ארין כחודש לפני התחרות ועגן צמוד לשאמרוק. בנוסף על הכיסוי המסיבי בתקשורת שקיבל ליפטון לכל צעד שהוא עשה, היו אירועים נוספים שמינפו אותו לכותרות בהיקף שנשיאי ארה”ב לא קיבלו. לאחר שספינה מצי ארה”ב הוטבעה ע”י הספרדים בקובה ו- 266 ימאים טבעו איתה הכריזה ארה”ב מלחמה על ספרד ואדמירל Dewey הטביע את הצי הספרדי במפרץ מנילה בפיליפינים ללא אבידה אחת מצידו. האדמירל חזר לניו יורק ובמקרה עגן במפרץ סנדי הוק ליד ליפטון בהמתנה לחגיגות שאורגנו בניו יורק לרגל ניצחונו. ליפטון הריח הזדמנות לפרסום, הזמין אותו להתארח על ארין ומפה לשם כל הכיסוי העיתונאי היה של האדמירל עם ליפטון בכל מקום. בהמשך ליפטון הוביל עם אריןאת ספינת האדמירל להדסון בראש משט הצדעה של מאות כלי שיט כשמיליונים במנהטן חוגגים 3 ימים רצוף. העיתונות המודפסת נזקקה לחביות דיו רבות כדי לכסות את סיפורי ליפטון וגדולתו והכתבים רמזו שליפטון שוקל לקבל אזרחות אמריקאית ולהוביל את המפלגה הליברלית. כמובן שכל הסיפורים הנ”ל רוממו במקביל את החשיפה לתחרות הקרובה של אמריקה קאפ. מועדון NYYC יכול היה רק לחלום על היקף כזה של עניין ללא ליפטון.
בעקבות הבלגן שהיה בתחרות הקודמת עם סירות הצופים העמידו המארגנים צי ספינות של חיל הים האמריקאי לפטרל סביב המסלול ולסלק כל מי שיתקרב. אירוע הסטורי נוסף בתחרות היה דיווח רדיו בשידור ישיר מאירוע ספורט בים בעזרת מערכת אלחוטית של מרקוני ושידור התחרות ישירות לאירופה בזמן אמיתי. לבסוף ב- 3 באוקטובר יצאה הזינוק הראשון לדרך ושאמרוק זינקה ראשונה אך מהר מאוד קולומביה לקחה את ההובלה. במשך התחרות הרוח ירדה בהדרגה ובמרחק 4 מייל מהסיום נעברה מגבלת הזמן והתחרות בוטלה. למרות הביטול ביום הראשון, כל התקשורת העולמית פתחה את עמודי השער שלה בכיסוי אמריקה קאפ. מזג האוויר באותה שנה קצת השתגע ו- 7 ימים היכטות יצאו כל בוקר למפרץ והים היה חלק כשמן ללא רוח ולא ניתן היה לקיים תחרות. רק ביום השמיני היתה מספיק רוח וקולומביה ניצחה בהפרש של 2 מייל (כעשר דקות). בתחרות השניה למחרת שוב זינקה שאמרוק ראשונה, אבל לאחר שהרימה מפרש עליון נוסף נשבר התורן העליון והיא פרשה מהתחרות לתיקון הנזק. לעומתה קולומביה השלימה את המסלול וזכתה גם במקצה השני. לאחר יום נוסף ללא רוח יצאה התחרות השלישית לדרך ב- 20 לאוקטובר ברוח חזקה של 25-30 קשר. שתי היכטות הרימו מערך מפרשים מקסימאלי כולל ספינקרים ענקיים וקולומביה ניצחה בהפרש של 4 דקות. שוב הינקים ניצחו בסיכום כולל 3:0 והגביע נשאר בניו יורק. כמה דקות לאחר ההפסד הורה ליפטון להניף על ארין דגל אמריקאי ענק כהצדעה לאמריקאים שזכו בגביע. ליפטון שמר על כללי משחק הוגן וספורטיביות וקבל את מה שרצה – פרסום חסר תקדים לעצמו ואהדה למותג התה שלו. במקביל גם הפופולריות של אמריקה קאפ הרקיעה לשחקים ומחקה את שערורית דאנרבן.
בהמשך לאכזבה מההפסד עם שאמרוק I החליף ליפטון את המתכנן בג’ורג’ וואטסון כדי שיתכנן עבורו “cup-lifter” לתחרות הבאה בשנת 1901. היכטה Shamrock II היתה הראשונה בהיסטורית התחרויות שתוכננה בשילוב ניסויי זרימה בתעלת מים. החלק התחתון של הגוף נבנה ממגנזיום להפחתת משקל, הגוף נצבע ירוק אירי ובצבע זהב מתחת לקו המים.
במקביל, בנה תומאס לואסון מבוסטון את היכטה Independence כדי להגן על הגביע. אינדיפנדנס הציגה ביצועים נדירים עם אורך קו מים מגלומני, אבל בגלל מימדיה ושטח המפרשים העצום שלה היתה בלתי מאוזנת, overpowered ומסובכת לשליטה, ועם בעיות קשות בקונסטרוקציה שלה. חוסר היכולת של הבעלים לואסון להגיע להסכמות עם NYYC על התנאים להשתתפותו בתחרות הוביל לפסילתה והמועדון פנה שוב לאחים הרשאוף לתכנן ולבנות סירה עבורם. הם בנו סירה חדשה Constitution לתחרות אבל לא הצליחו להביא את צ’ארלי בּר להיות הקפטיין שלה. צ’ארלי בּר והצוות המעולה שלו הפליגו עדיין על קולומביה (שזכתה בתחרות הקודמת) ובעליה ג’יי פי מורגן לא הסכים לשחרר אותם. מעל לכל העושר הפיננסי העצום והשפעתו הפוליטית היה מורגן גם הקומודור של NYCC. מצאו להם האחים הרשאוף עם מי להסתכסך, ועוד על כבוד… בגלל המאבק על היצוג בתחרות הבאה סרבו האחים הרשאוף לתפור מפרשים חדשים ליכטה קולומביה וליבו עוד יותר את מדורת האיבה. למרות הסכסוכים הפנימיים הריץ המועדון תחרויות מוקדמות כדי לבחור את היכטה הטובה ביותר להגן על הגביע. צ’ארלי בּר נהג את קולומביה באגרסיביות מסוכנת ומאוד לא מקובלת כלפי המתחרים, ובתמיכתו של קומודור מורגן זכה להיות המגן על הגביע כנגד הבריטים.
נשיא ארה”ב וויליאם מקינלי נורה ונפטר מפצעיו לאחר שבועיים ביום 12 לספטמבר. עקב האבל הלאומי בוטלו כל אירועי הספורט במדינה כולל אמריקה קאפ. לבסוף התחרות יצאה לדרך ביום 27 לספטמבר 1901. בתחרות הראשונה הפתיעה שאמרוק כשתפסה את ההובלה ברוב אורכו של המסלול. צ’ארלי בּר על קולומביה ניסה את כל הטריקים שבאמתחתו כדי לעקוף אותה אבל נשאר במרחק של 150-200 מטרים מאחור. ליפטון שאירח כבודה מלכותית רצינית שהגיעה מלונדון והתארחה על ספינתו ארין חשב שהנה חלומו מתגשם ומרוב רצון להראות את השואו הגדול לאורחיו מזוית נוחה הם התנגשו בספינה אחרת שצפתה בתחרות. בדקות הספורות האחרונות של התחרות הצליחה קולומביה לצמצם, לחלוף על שאמרוק ולחצות את קו הסיום ראשונה בהפרש של שני אורכי סירה בסך הכל. סר ליפטון היה מאושר למרות ההפסד של שאמרוק (לפחות כלפי חוץ) – הוא פיזר חיוכים לכל הכיוונים ואמר לאורחיו שהוא לא ציפה לקרב כל כך צמוד והוא בטוח שבתחרויות הבאות הם יזכו. כאדם משופשף ביחסי ציבור היא ידע לצמצם את הנזק התקשורתי למינימום. למרות הציפיות הגבוהות של הבריטים, בתחרות השניה למחרת הקדימה קולומביה את שאמרוק בקו הסיום ב- 3.5 דקות מלאות. קולומביה השלימה את המלאכה בתחרות השלישית הסופית. למרות ששאמרוק חצתה את קו הסיום קצת לפני קולומביה היא נקנסה על חציה מוקדמת של קו הזינוק וכך התוצאה הסופית היתה 3:0 לינקים והגביע שוב ניצל ונשאר בניו יורק. הקרדיט העצום הלך בעיקר לקפטיין צ’ארלי בּר שהכיר היטב את תנאי השיט המקומיים ולפי מומחי שיט: “דחף את קולומביה באגרסיביות תוך לקיחת סיכונים קיצוניים ששום קפטיין אחר לא היה מעיז לקחת”. ליפטון שבה את ליבם של חברי מועדון NYYC שהיו מאוכזבים מכך שליפטון לא זכה לפחות בתחרות אחת “– for he is such a good fellow”.
ליפטון היה קרוב מאוד לתהילה והודיע מיד בסיום התחרות שהוא יחזור שוב ב- 1903.