פוסט #2 – כיצד נולדה תחרות אמריקה קאפ?
התחרות נקראת על שם היכטה אמריקה שהגיעה מניו-יורק לתחרות הראשונה בדרום אנגליה באוגוסט 1851 וזכתה בגביע. איך קרה שצוות ימאים אמריקאים פשוטים ניצח 14 ספינות מצמרת השיט הבריטית בקודש הקודשים שלהם? בתקופה שבה לא התקיימו תחרויות בינלאומיות או ארציות הצטלבו מספר התפתחויות היסטוריות שמהן צמחה התחרות, שהיא עד היום היהלום בכתר שיט המפרשיות – אמריקה קאפ.
שורש הסיפור נעוץ במשפך הכניסה לנהר ההדסון ונמל ניו יורק במפרץ Sandy Hook. הכניסה ממוקמת בין רצועות החוף הארוכות של Long Island מצפון ושל ניו-גרזי מדרום, שעליהן מתנפצים הגלים העצומים מהאטלנטי. ספינות המטען והנוסעים שהגיעו מאירופה מצפון וממערב ארה”ב סביב כף הורן מדרום התקשו להכנס בבטחה לניו-יורק. כך נולד הצורך בנתבים (Pilots) שיעבירו אותן דרך שרטונות החול המסוכנים של סנדי הוק לשפך ההדסון. סירות הנתבים (Pilot Boats) פעלו עצמאית ויצאו לים רצוף בכל מזג אוויר כדי לאתר את הספינות המגיעות ולהעלות אליהן נתב. סירות הנתבים התרחקו לעיתים מאות מייל ימי מהחוף כדי “לצוד לקוחות”. לא היה כל קשר רדיו וניטשה תחרות עזה בין קבוצות הנתבים להגיע ראשונים לספינות הגדולות כדי להתחבר לסולם החבלים שהשתלשל מסיפונן. הצורך בפרנסה גרם לסירות הנתבים להתחרות ביניהן יום יום מי יתפוס ראשון את סולם החבלים ויזכה בעבודה. היתה חשיבות קריטית למהירות הסירה, לעבודת המפרשנות של הצוות ולטקטיקת הניווט. הם לא התחרו סביב מצופים כמקובל כיום אלא מול מטרה שנעה במהירות רבה. על כל ספינה היו 6-8 נתבים וכ- 10 מתלמדים שהפעילו אותה. המתלמדים עבדו בפרך במשך 10 שנים עד שהכירו כל סנטימטר במפרץ לפני “שעלו כיתה” להיות נתב שעולה על אוניות.
הקרב על הפרנסה הפך אותם לשייטים תחרותיים ברמה הגבוהה ביותר בעולם.
לאחר תקופת הרעב הגדול והאבטלה ההמונית באנגליה בשנים 1840-46 בוטלו איסורי היבוא של מוצרים חקלאיים לאנגליה. ארה”ב היתה אז אסם תבואה אדיר לגרעינים, גידולי שדה וכותנה עבור בריטניה המדולדלת וכך צמח הסחר הימי מניו-יורק תוך שנים ספורות לקצב של 500 אוניות בחודש. מסילות הברזל עדיין לא התפתחו והסחר מכל היבשת שהתנקז לנמל ניו-יורק התבצע דרך הים. מעל הכל, גילויי הזהב בקליפורניה תידלקו עוד יותר את הצמיחה. במקביל גם קבוצות הנתבים בסנדי הוק התרבו והתחרות על הפרנסה שברה שיאים.
Dick Brown היה הסקיפר המוביל של צי הנתבים כשהחליט לבנות סירה חדשה ומהירה ביותר כדי לזכות ביותר עבודות. הוא פנה למתכנן George Steers – צעיר בן 28 שגדל כמתלמד בסירות הנתבים והיה ידוע על הרציפים כבעל רעיונות יצירתיים למרות שהיה חסר השכלה פורמאלית. יחד הם השיקו בשנת 1849 את הדו-תרנית (סקונר) Mary Taylor שאורכה 66 רגל (20 מ’) – סירה מהירה משמעותית מכל הסירות אחרות עם משקל ושטח מפרשים דומה. בניגוד לתכנון המקובל שבו הרוחב המקסימלי של הסירה היה בשליש הקדמי והירכתיים מאוד צרים מאחור, תכנן סטירס את מארי טיילור הפוך כמו סכין חדה – החרטום צר, הרוחב המקסימלי מאחורי מחצית האורך והירכתיים רחבות. גם הקיל היה רדוד מאוד בחרטום ועמוק בירכתיים והמקטע הקדמי של הגוף היה בצורת V עמוק. מארי טיילור היתה המהירה ביותר מכל סירות הנתבים ובמקביל גם בעלת ביצועים מרשימים בים חזק – כושר תמרון, יציבות ועבירות ימית.
מארי טיילור הפנומנלית לא נעלמה מעיני John Cox, הקומודור של מועדון היכטות היוקרתי בניו-יורק NYYC. מתודלק באגו טייקוני הוא השקיע סכום עתק בתכנון החדשני של סטירס והשיק את ספינתו Maria. מריה נבנתה עם תורן אחד (Sloop), שטח מפרשים ענק של 750 ממ”ר וצוות של 50 ימאים כאשר קוקס על ההגה. למרות שאורך סיפונה היה 32 מ’, הבום התחתון של המפרש הראשי היה 28 מ’ ולכן בלט מאוד לאחור מהירכתיים. מריה היתה בעת ההיא פאר היצירה של השיט התחרותי וניצחה בגדול את כל התחרויות במועדון עם מהירות ממוצעת מעל 10 קשר.
באותה עת בבריטניה קידם הנסיך אלברט (בעלה של המלכה ויקטוריה) את רעיון Great Exhibition בלונדון. לאחר עשור של שפל כלכלי ודיכאון לאומי רצה אלברט להרים על נס את הטכנולוגיות הבריטיות. מטרת התערוכה הגדולה היתה ליזום שיתופי פעולה בינלאומיים, לקדם החלפת ידע ורעיונות בין מדינות ולעודד חדשנות. זו היתה אמורה להיות התערוכה הבינלאומית הראשונה מסוגה בעולם ולא פלא שהרעיון עורר התנגדות עזה בקרב הבריטים. הם לעגו למוצאו הגרמני ולמבטאו הכבד של אלברט וטענו כי הרעיון מגוחך, לונדון תהפך ל”מכה (המוסלמית) מהסוג הנמוך ביותר” וגדודי גנבים וזונות יהפכו את חיי התושבים לבלתי נסבלים. אולם ויקטוריה ואלברט פעלו בחוכמה מאחורי הקלעים והצליחו לרתום לתערוכה 14,000 מציגים גדולים מ- 30 מדינות. המפתח להסרת ההתנגדויות היה שמבנה התערוכה שתוכנן בהייד פרק יפורק בסיום התערוכה והייד פרק יחזור לתפקד כפנינת טבע בלב לונדון. כדי לעמוד בתנאי המפרט הנוקשה, הציע המהנדס ג’וזף פקסטון מבנה מהפכני מזכוכית שהעיתונות הדביקה לו את השם Crystal Palace. שליש מתעשית הזכוכית בבריטניה גוייסה לפרוייקט יחד עם תעשית הפלדה בבירמינגהם שנדרשה לצקת 60 ק”מ קורות ועמודים למבנה מודולארי בן 3 קומות שקירותיו וגגו כולם מפנלים של זכוכית. במקביל עברה לונדון מתיחת פנים מסיבית לאורכה ולרוחבה. זה היה המבצע ההנדסי הגדול ביותר בבריטניה במאה ה- 19. ההכנות לתערוכה והראשוניות הגלובאלית שלה הדליקו את קהילת העסקים הבריטית ששאפו להצלחתה.
התערוכה הגדולה בלונדון היתה מתוכננת לקיץ 1851 ואנשי עסקים בריטיים נרתמו לקדם אותה מול עמיתיהם בעולם. אחד מאלה כתב לשותפו לעסקים בניו יורק שהיה חבר מכובד במועדון היכטות: “ארה”ב מתוכננת להיות אחד המציגים העיקריים בתערוכה הגדולה בלונדון. מהיכרותנו את סירות הנתבים המהירות שלכם, כדאי שתשלחו אחת מהן עם צוות כדי להציג את היכולת הגבוהה שלכם בבנית ספינות מהירות. הכוונה היא לבחון את הסירה בתחרות מול היכטות הבריטיות”. זו לא היתה הזמנה רשמית לתערוכה ואף אחד גם לא הכריז רשמית על תחרות פתוחה לזרים. הבריטי חשב שזו תהיה תוספת מעולה מצד ארה”ב לאירועים הנילווים לתערוכה, מכיוון שאהבה לים וימאות מעולה מוטבעים עמוק ב- DNA הבריטי. הסיפורים על סירות הנתבים המהירות היו מוכרים היטב לסקיפרים הבריטיים. לא היה ברור איזו תחרות תתקיים (אם בכלל), אבל המכתב הניע שרשרת אירועים מרתקת שמהם נולדה תחרות אמריקה קאפ.
המכתב נחת אצל ג’ון קוקס, הקומודור של NYYC באוקטובר 1850. הוא צרף אליו 4 טייקונים נוספים מהמועדון והם החליטו להענות לאתגר ולהוכיח לבריטים את עליונות העולם החדש מול הישן. הם החליטו לבנות את היכטה המהירה ביותר בארה”ב בתקציב של $30,000 ($700,000 היום) במיוחד לתחרות. כל אחד מהחמישה היה יכול לתקצב את הפרוייקט לבדו בלי מצמוץ. בגלל הסיכוי היותר גבוה לכישלון מאשר להצלחה הם החליטו להתחלק במימון ולהתארגן כסינדיקט. לסינדיקט היה גם תנאי חשוב נוסף – היכטה תצטרך להוכיח שהיא המהירה ביותר בארה”ב מאותו גודל ומשקל. אם המתכנן/יצרן לא יצליחו להוכיח זאת – הם לא יקבלו שום תשלום. בנוסף, כל העלויות של הוכחת המהירות והביצועים תהיינה על היצרן. כאנשי עסקים משופשפים הם הבינו שאין פה שום הגיון עסקי אבל הם היו טייקונים – אשפי משא ומתן. כעת נותר לסינדיקט רק למצוא את הפריירים התורנים, להדליק אותם בסיפורי פטריוטיות אמריקאית והכבוד שיפול בחלקם כשינצחו את הבריטים ולגלגל עליהם את כל הסיכון הפיננסי במקרה של כישלון. הסוכריה הפיננסית היתה תקציב גבוה יחסית לעלויות והוא כלל פרמיה מכובדת ביותר עבור הסיכונים במקרה של הצלחה.
היכטה מריה של ג’ון קוקס היתה ללא ספק המהירה ביותר בארה”ב, אבל אם היו בונים סירה תאומה היא לא היתה מסוגלת לעמוד בסערות של חצית האטלנטי. היה ברור שחייבים ספינה דו-תרנית במשקל מעל 140 טון כדי לחצות בביטחה את צפון האטלנטי לאנגליה. המועמדים היחידים לפרוייקט היו וויליאם בראון שהיה בעלים של מספנה גדולה בניו יורק שבה עבד גם ג’ורג’ סטירס שתכנן את מריה ואת מארי טיילור. בעל המספנה היה אמיד מספיק כדי שלא יתמוטט במקרה של כישלון אולם המתכנן סטירס שהתחייב להשתתף בשליש העלויות היה מתרושש לכל חייו. בנוסף לכל הסיכונים לעיל, ההתחייבות החוזית היתה להעמיד את הספינה למבחני מהירות לא יאוחר מ- 1 באפריל 1851, כאשר המו”מ על החוזה מתקיים באמצע נובמבר 1850. מעשית נותרו 5 חודשים בלבד כדי לתכנן, לבנות, לבחון ולכוון את “השפיץ של טכנולוגית המפרשנות” בעולם. במונחי סטארטאפים של היום – היזמים (המתכנן ובעל המספנה) לקחו את כל הסיכונים עליהם רק מתוך התשוקה לשיט והאמונה ביכולתם הטכנולוגית. אלה יזמים ששכבו על רצפת היצור המטונפת והפליגו בקור וגשם כדי להוכיח את עליונות הסירה שלהם. הם לא ישבו במגדלי זכוכית ברחוב רוטשילד ולא אכלו גורמה עם חדר כושר צמוד!
כך החלו סטירס ובראון לבנות את היכטה אמריקה – סקונר (דו תרני) עם מפרשי גף בשטח של 500 ממ”ר שהתבסס על התכנון של מארי טיילור אבל הרבה יותר ארוכה – 101 רגל (31 מ’). מהצטברות סיבות של קוצר זמן, חורף שהיה אכזרי במיוחד בשנה זו וסיבות אחרות, אמריקה לא היתה מוכנה להורדה למים בתאריך החוזי של 1 באפריל. ביום למחרת נחת במספנה מכתב מהסינדיקט שמציין כי תוקף החוזה פג. אולם כמו כל סוחר ממולח הסינדיקט הסכים להמשיך בפרוייקט ולדחות את תחילת מבחני המהירות ליום 1 במאי אם היזמים יסכימו למספר תנאים נוספים. תנאים אלה גלגלו עוד אחריות ועלות סיכונים נוספים על בראון וסירס – בעיקר עלויות מנזקים שיגרמו לאמריקה במסעה לאנגליה דרך האטלנטי ובעת התחרויות כנגד הבריטים. בכך איפס הסינדיקט את הסיכונים שעלולים להגיע לפתחו מתביעות עתידיות של היזמים. למרות שכל הסיכויים היו נגדם, החליטו סטירס ובראון להמשיך בפרוייקט כי הם האמינו ביכולותיהם!
לבסוף אמריקה הורדה למים ביום 3 למאי ונותר למתכנן סטירס רק שבוע אחד לסיום כל עבודות הגמר, להרכבת מערך התרנים והמפרשים ולכיוונון כלל המערכת לקראת מבחני המהירות שתוכננו להתחיל ב- 13 למאי. הסינדיקט מיקם את אחד מחבריו על אמריקה והביא מולה את שתי היכטות המהירות ביותר בחוף המזרחי למבחני המהירות – מריה וקורנליה. אמריקה לא היתה מוכנה בכלל למבחנים – הסקיפר המעולה מסירות הנתבים דיק בראון לא היה זמין, הצוות לוקט באקראיות, כבלי התרנים החדשים עדיין לא נמתחו מספיק והסירה דלפה קשות בגלל שהעץ לא התרחב עדיין מספיגת מים. את משקלות האיזון ניתן להעמיס במלואן רק אחרי מספר הפלגות מבחן וכל המערכות שלה עדיין לא הגיעו למצבן הסופי. לעומתם הופיעה מריה עם 50% יותר שטח מפרשים ועם 50 אנשי צוות קבוע בשכר שמפליגים כבר שנתיים יחדיו בתחרויות. זה בהחלט לא היה קרב בין שווים ובוודאי לא בתנאים הוגנים. אמריקה שתוכננה לחצות סערות באוקיינוס היתה עם קיל מלא וארוך בעוד מריה הקלילה היתה עם חרב ניידת ותוכננה לשייט חופי בלבד.
שיוטי המבחן נמשכו שבוע והיו רצופי תקלות ואירועים לא קלים – לעיתים אמריקה קפצה קדימה לפני האחרות וחידדה יפה ברוחות הקדמיות ולעיתים האחרות עברו אותה בתמרונים. מריה עלתה יום אחד על שרטון ונתקעה במקום וביום הרביעי אמריקה שברה את התורן העליון בסיבוב פתאומי עם הרוח(Gibe) וחזרה עם זנב מקופל לעגינה. באמריקה לא הותקנו עדיין כל משקלות האיזון והיא סבלה מהטיות יתר קשות בקדמיות וברוחות צד. בסוף אותו שבוע העיתונות המובילה בניו יורק היתה מפולגת – חלקם טענו שמריה מהירה יותר וחלקם טענו בדיוק ההיפך. במקרה של חוסר הכרעה הגדיר החוזה סדרה נוספת של תחרויות מבחן תוך 20 יום. אולם בהפתעה הסדרה הנוספת לא התקיימה. הטייקונים מהסינדיקט שוב שיחקו אותה קשוח והציעו ליזמים תשלום מופחת של $20,000 עבור היכטה. היזמים עם הגב לקיר ידעו כי לא ימצאו קונה אחר וכדבריהם: “עדיף רווח זעום או אפילו אפס על הפסד טוטאלי”. בהסכמה לתשלום המופחת היתה כלולה עדיין התחייבותם לקחת את אמריקה לאנגליה לעימות עם היכטות הבריטיות.
בסיום כל הסאגה הזו יצאה אמריקה ביום 21 ליוני 1851 לחצות את צפון האטלנטי למרחק 3,200 מייל ימי. הפעם הסקיפר כבר היה דיק בראון מסירות הנתבים וגם המתכנן סטירס הפליג איתו. החציה התארכה ל- 19 ימים בגלל שתילים בדרך וגם כך קיצצה 4 ימים משיא החציה של ספינות הדואר המהירות. אמריקה תוכננה להגיע למספנה בלה-האבר לשיפוצים אחרונים לפני שתגיע לקודש הקודשים של השייטים הבריטיים – מועדון היכטות המלכותי Royal Yacht Squadron בכפר Cowes באי Isle of Wight ליד סאוטהמפטון.
בעת יציאת אמריקה מניו יורק לא היה ברור עדיין באיזה פורמט ואם בכלל אכן תערך תחרות שיט בינלאומית ראשונה אי פעם בעולם.